פורסם ב מאת דרור בורשטיין

הגבעול של תנועת המצלמה

הערה על סצנה קצרה ב"איש מלונדון" של בלה טאר
 
אפשר להסתכל בסצנה הזו כעל משפט בספרות. הוא מתחיל ממקום מסוים ונגמר במקום אחר לגמרי. מתחיל בשיחה די עגמומית בין אב לבתו, ונגמר בריקוד מצחיק. זהו "משפט" שמוליד את עצמו. מדוע אנו אוהבים לחוש את התהליך הזה? הוא קיים בבדיחות ובחידות למשל. הוא קיים במוזיקה. הוא קיים לעתים יותר נדירות בספרות. את ההתהוות שבתוך המשפט מחליף במקרים רבים ה"מתח" של "מה יקרה בסוף". היצירה כולה הופכת ל"שאלה ותשובה" אחת. אבל ביצירת אמנות, שכמובן יכולה ליצור מתח עלילתי "גדול" כזה, המבנה הזה קיים ביחידות הקטנות יותר. מפני שהיצירה האמיתית אינה מוותרת על "הרגע הנוכחי" שלה לטובת איזה מבנה כללי של "עלילה גדולה". ממש כפי שאיננו חיים לטובת איזה שיא שיבוא "בעתיד".

וזה המבחן אולי: האם אפילו בלי לדעת מה ההקשר העלילתי הגדול בסרט של טאר (ואיך נדע, הרי הסרט לא הוקרן בישראל, למיטב ידיעתי גם לא בסינמטקים), רואים שיש משהו תקף ב"משפט" הזה, בסצנה הזו עצמה? התשובה היא במקרה זה חיובית. ממש כמו שלא משנה איפה פותחים ביצירה מוזיקלית גדולה, יש שם משהו, יש שם זהב. שוב – מפני שיצירת אמנות אמיתית היא אמנות בכל רגע ורגע. מכאן, אגב, חשיבות הפתיחה של יצירות.  

אבל אז אפשר לצפות שוב בסצנה ולראות שמה ש"פרח" כמו עלי כותרת מן הגבעול של תנועת המצלמה (צלם: פרד קלמן) היה שם כבר מההתחלה: המוזיקה לאקורדיון. אלא שבתחילה תפסנו אותה כ"פסקול". עכשיו אנו יודעים שהפסקול היה שם, בעולם הממשי, ממש ליד האב ובתו. ניגן להם כמבקש לעודדם. גם ה"גבעול" הוא פרח גמור.

ואם רואים את הסרט כולו אפשר לראות איך הריקוד הזה, שיווי משקל עדין של כיסא באוויר וביצה על המצח, הוא גם, בקליפת אגוז, הסרט כולו: מערכת היחסים המתוחה בין שומר המגדלור לגנב, בין האב לבתו (את זה אפשר לראות אפילו בסצנה זו). המאבק של כולם בכוח הכובד. ויש שם גם משחק ביליארד שמהדהד את הריקוד, שמהדהד את שיחת האב ובתו.

 

עוד קישורים:
 
סצנה גאונית נוספת, באותו פאב: http://www.youtube.com/watch?v=2sq6hTvyndg&feature=related

הטריילר: http://www.youtube.com/watch?v=6GUSs8UOTW4&NR=1
 

7 תגובות בנושא “הגבעול של תנועת המצלמה”

  3. מישהו הוריד לי את הסרט אבל יש עליו מעין "חותמת" שאומרת שזה עותק לצפיה בלבד. אולי באתרי שיתוף קבצים יש כבר עותקים נקיים. ואולי אפשר לשכור באוזן השלישית וכו', אם זה יצא בכלל ב-dvd.

    אהבתי

  6. נהנתי מאוד מן הקריאה.
    המשפט על יצירת האמנות האמיתית, שהיא יצירת
    אמנות בכל רגע ורגע, הזכיר לי
    משפט של שלגל:
    "המתרחש בשירה אינו מתרחש לעולם או שהוא מתרחש בכל-עת-תמיד.
    אחרת אין זו שירה מובהקת".

    אהבתי

  7. את חלק מהמחשבות שהעלית כאן, חשבתי דווקא כשקראתי את "הרוצחים". לאורך כל הקריאה בו, חשבתי שחבל שאין שתי קריאות ראשונות: אחת לפי הסדר, ואחת בכניסה לרומן דרך פרק אקראי בכל פעם. את הניסוי הזה, אגב, עשיתי ובאמת גיליתי זהב מאחורי כמעט כל דלת אחורית שפתח בפני פרק אקראי, אבל זו היתה כבר קריאה שניה, לאחר שהצבעים עורבבו כבר והדיוקנאות והאירועים כבר שורטטו ומופו בראשי על גבי היריעה ה(מאוד) רחבה.

    בקשר לבלה טאר (המלצה שקיבלתי ממך אחרי "גיהוק" בסינימטק י-ם), חוץ מה"משפטים" שמתחילים במקום מסוים ונגמרים באחר, אני חושב שזה בכלל מפליא האופן שבו הוא מעביר סצנות מקבילות בשוטים הארוכים- ההשתהות על פני האדם ששותק בדיאלוג, למשל, מספרת שני סיפורים במקביל; צילום אלכסוני בין שני הדוברים בסצנה, חושף פתאום דמות אחרת הכורה אוזן; האזנה לרחשי הטבע, בעוד המצלמה "תקועה" על דלת שמאחוריה מתבצע רצח.

    בראיון עם בלה טאר בגרסת הDVD (יש באוזן, למי שמעוניין), טאר מספר שהוא לא בדיוק ביצע אדפטציה לסרט מהספר (של ז'ורז' סימנון) שעליו הוא מבוסס. הוא שאל את עצמו מה הדמויות היו עושות אילו הן היו אנשים אמיתיים, וניסה קודם כל לפרק את הפרוזה של סימנון להתרחשות מציאותית, כלומר לשלָב בטרם מגיע הסופר כדי ללקט, לערוך ולהבנות משמעויות. רק אז, את אותה מציאות מדומיינת, הוא עיבד בסופו של דבר לסרט. אז אולי גם מהתהליך הזה הגיעו אותם "משפטים" שמתחילים במקום מסוים ומסתיימים באחר וההתרחשויות המקבילות, כי זה הרי אופייני כל כך הרבה יותר לחיים האמיתיים מאשר לקולנוע וספרות, שבאלה האחרונים, ברוב המקרים, הבניית המשמעויות היא ליניארית ומוליכה לפאנץ' שבסוף.

    אהבתי

סגור לתגובות.

%d בלוגרים אהבו את זה: