הוא רובץ כמו קבצן בסוּפּר, בארגז נמוך, מתחת מדפי הירקות רבי-המכר, מתחת לעגבניות, למלפפונים, אפילו מתחת לבצל ולתפוחי האדמה. קצת בוץ דבוק עליו כאילו זה עתה יצא מהשדות. כמו הדוד ההוא שבא במגפיים מהכפר ומבקש כוס תה. שעות עוברות ואף אחד לא מסתכל בו. אולי חושבים שאלו סתם שאריות, או משהו שהתקלקל. לוקחים עוד קישואים, עוד גזר. הם ממתינים בקופסתם. בחורף הם באים, ואחרי זמן מה נעלמים, כמו ציפורי בוץ נודדות.

הם הזקנים של הירקות, מקומטים, מלאי בליטות, מלאי ורידים, ספוגים באדמה. בקצה כל אחד מהם יש חתך – הם גדמים. בהשוואה לגזרים השטופים, לעגבניות המבהיקות – שלא לדבר על "אגסי בראשית" ו"תפוחי המדבר" המרופדים בקופסתם כאתרוגי הושענא רבה, הם נראים, במבט ראשון, כמעט לא ראויים להיכנס למחלקה, ספק טעות ספק בדיחה של הנהלת הסופרמרקט. ברור שאם יש מעמדות חברתיים לירקות, אלה נמצאים בעומק הבור. משרתי המשרתים, קבצני הקבצנים. לא נתפלא כי היה מי שטען שהוא ראוי למאכל חזירים בלבד. קראו לו "מצורע".

שמו, ארטישוק ירושלמי, אופייני. השם הוא הסוואה על הסוואה. הרי אין זה ארטישוק ואין הוא ירושלמי כלל. משל למה הדבר דומה, לחציל שיכונה "מלפפון ניו-יורקי". ההסוואה הכפולה שלו לא מפתיעה, מפני שזהו ירק שיש בו סוד.

למעשה, מסתיר השורש הזעוף הזה פרחים. זן של חמניות. באיטלקית חמנית זה Girasole, וזה דומה ל"ירושלים". ויש אומרים שטעמו דומה לארטישוק. נגיד. אנחנו מפרידים אותו מהפרחים שלו, ובסופּר הוא מופיע בלעדיהם, כמו מרתף שנכנסים אליו ישירות מהחצר. אנחנו יושבים במרתף ומקטרים, אבל המרתף יודע שהוא למעשה חלק מדירת פאר. כמה טורחים על הירקות כדי להשכיח מהיכן הם באו. בסופר, אבל גם בשוק, טורחים לנתק בין השדה ובין הירק. להוריד את העלים לגזר ולסֶלֶק, לנקות את הבוץ מהבטטות. כאילו האידיאל של הירק היה להיות מוצר תעשייתי, מעדן חלב או דגני בוקר, משהו שייצרו אותו, לא משהו שצמח. הארטישוק הירושלמי מסרב לזה מפני שאי אפשר ליישר אותו, ואי אפשר לגמרי לנקות אותו. זה ירק חתרני פשוט בכך שהוא מזכיר שגם המלפפון וגם הכרוב נגעו בבוץ ועוד ייגעו.

כשאוכלים אותו גם הפרחים שלו הם חלק מהעניין. וגם אם לא רואים אותם, הם קיימים בטעם. מרגע שיודעים מה שצומח ממנו, קשה שלא להיזכר בפריחה הזו כשנוגסים בו. כל יופיים של הפרחים נולד ממנו, כלומר מצוי, עדיין, בו. אני מכין עכשיו מרק שאפשר לראות בו בקלות את השמש ואת האדמה, בבת אחת.

(קילו ארטישוק ירושלמי קלוף, 2-3 גזרים מגוררים, תפוח אדמה, מעט שמיר, ליטר וחצי ציר ירקות או מים, מלח ופלפל לבן, מעט מוסקט טחון. מאדים 5-10 דקות בשמן זית, מוסיפים מים או ציר ומבשלים על אש קטנה 40 דקות. טוחנים במיקסר יד. בלי חמאה, בלי אבקת מרק ובלי שמנת. הכמויות הן רק הצעה. הרעיון הוא לתת את מרכז הבמה לארטישוק, לא לכסות עליו בגזרים וכו'. אפשר עם קרוטונים. קינחתי במג'הול ענק. כמעט כל מה שאני יודע על בישול למדתי מחיים כהן, שלאחרונה הצטרף אליו בכתיבה גם אלי לנדאו, וגם המתכון הזה בהשראתם). ועוד משהו בעניין ירקות (פירות) >>
 
 

 

9 תגובות בנושא “הקבצן בסופּר

  1. שמעתי שדרך קלה לקלף אותו היא לצקת עליו מים רותחים, כמו שמקלפים עגבניות, להניח לשעה קלה, ואז הקליפה נפרדת בקלות.
    טרם התנסיתי.

  2. גם אני אוהבת אותם ומרק סמיך מארטישוק ירושלמי הוא מעדן שכל המשפחה אוהבת. אבל מה – בקניה האחרונה שלי, שלשום , פגשתי מכר שתוך כדי התלהבותי מהמציאה ומהמראה המלבב שלהם הסביר לי שהם לא טובים לבטן. חיפשתי באינטרנט ואכן התברר כי הם מקור לא מבוטל ליצירת אפקט החממה. לא ידעתי. עכשו אני בהתלבטות קטנה.

  3. יופי של פוסט.
    תהיתי מתי יתחילו להופיע כאן מתכונים. ארטישוקים ירושלמים (כמו ירושלמים בכלל) הם מוזרים ונפלאים ושוברי לב.
    תכננתי בעצמי להעלות בקרוב פוסט בעניין, אבל אני עדיין מתלבטת לגבי כמה אפשרויות.
    #
    האמינות של "קינחתי במג'הול ענק" מוטלת בספק. אף אחד לא מסוגל לעצור במג'הול אחד. אף אחד.

  4. ראשית כל הכינוי מלפפון ניו יורקי שמור לקרפיון.
    שנית, למרות הג'ירסול והכינויים. אחד מהסלטים הכי טעימים שאכלתי באיטליה היה סלט של ארטישוק ירושלמי וארטישוק. שורש החמניה היה פרוס דק דק והלב של הארטישוק בושל רבע שעה במים עם לימון וגם נפרס דק. שילוב אגדי.
    ואפרופו חמניה. בתוניסאית (לא יודע איך זה בערבית), קוראים לחמניה "עיין שימש". עין השמש.

סגור לתגובות.