פורסם ב מאת דרור בורשטיין

פציפיזם – שוברט – דרום הר חברון – אורסטס – הופמן

[שיחה בין שני ילדים בני 10, בזמן הכנת שיעורי בית בהיסטוריה על ספרטה, היום]

– "אני לא הולך לצבא".
– "למה?"
– "כי אני פציפיסט".
– "מה זה פציפיסט?"
– "מישהו שלא מוכן להרביץ לילדים".

 

******************

נעצרתי היום במכונית. בקול המוסיקה הייתה הסונטה ד' 959 של שוברט. הייתי כמעט בטוח שאני מזהה את צליל המתכת הנפלא, ה"קר" והשועט, של סטיבן קובצ'ביץ' (הלינק הוא לנגינתו של ברנדל). זו סונטה מוזרה. יפה להפליא. הפרק השני שלה מקדים את זמנו במאה שנה בערך, אם מסתכלים על כרונולוגיה. בסיפור של תולדות המוסיקה, זה חזון פתאומי אל משהו שאפילו שוברט לא יכול היה להסביר לעצמו באותו רגע. אבל לא זה העניין. מצאתי את עצמי מסתכל בגדר שיחים שמאחוריה בניין לבן שנראה בקושי מבעד לעלווה. הייתי צריך להגיע לאיזה מקום, אבל לא יכולתי להפסיק את המוסיקה. הצלילים הפכו לפסקול של מה שראיתי. לא היה שם שום דבר מיוחד – קצת עלים, הבית העמום, אור. אבל המוסיקה הפכה את זה פתאום למשמעותי מאוד. כאילו אני צופה בסרט שמוקרן שם רק עבורי. חשבתי לעצמי שנגני המוסיקה הניידים ומכשירי הרדיו במכונית יכולים ללמד אותנו להביט כך בעולם, בכל רגע ורגע, כאילו אנו צופים ברגע המכריע של הסרט שאנו גיבוריו. גם, ובמיוחד, כשלא קורה שום דבר מיוחד. סתם גדר של הבריכה של האוניברסיטה. כמו בסרטי קולנוע,  כשמתחילה מוסיקה ואנו יודעים בלי לשים לב שמשהו חשוב קורה. כלומר, המוסיקה אומרת לנו שזה – כל "זה" – משמעותי. גם אם ב"זה" לא חל שום שינוי. אם רק הייתה נשמעת מוסיקה, היינו נעצרים ורואים את זה. כלומר, אפשר לנסות לתרגל את זה עם מוסיקה, ואז להוציא את האוזניות ולנסות לשמור את הלך הרוח. הלוואי.

 

******************

 
האלימות החריפה של ה"מבצעים" הצבאיים משיגה שתי מטרות. מטרה אחת היא המטרה הישירה, שעליה אין מה להרחיב את הדיבור. מטרה שנייה מושגת בטווח הארוך יותר, בזמנים שבהם בישראל יש "שקט". כמו היום. מעשי עוול כמו אישור המדינה לפלסטינים לחזור לבתי מערות בדרום הר חברון ביד ימין, כשיד שמאל מוציאה צווי הפסקת בנייה (למערות? לאוהלים?). כמו אדם שמורשע ברצח וגזר הדין כולל, יחד עם ביצועו, גם חנינה ופרס כספי – ובמקרה שלנו, ההיפך כמובן. ההדף של המלחמה האחרונה מצליח להשתיק גם את זה חודשים ארוכים אחרי הירייה האחרונה. הישראלי ההומניסט, בשקט-בשקט, אומר לעצמו – אם אין הפצצות, כל דבר הוא, יחסית, לא כל כך נורא.

אבל בחיים הפרטיים איננו חושבים כך. אדם שחלה במחלה קשה לא יקל ראש בכאב השיניים שיבוא לאחר שיחלים ממנה. אדם שהחלים משפעת יתעצבן למחרת על דוח חנייה. לגבי הזולת קל לנו לעשות היררכיות של סבל ושל עוול. "שיגיד תודה".

 

******************

אֵין שׁוּם דָּבָר אֲשֶׁר נוֹרָא לְתָאֲרוֹ
שׁוּם סֶבֶל אוֹ אָסוֹן שָׁלוּחַ מִיַּד אֵל,
שֶׁגֶּזַע הָאָדָם אֵינוֹ צָפוּי לָשֵׂאת.
 
(שורות הפתיחה מהתרגום החדש של אהרן שבתאי ל"אורסטס" של אוריפידס, הוצאת שוקן).

 

******************

 
"אוּלַי זֶהוּ הַסֵּפֶר הָאַחֲרוֹן שֶׁאָנוּ כּוֹתְבִים. מְעַנְיֵן מָה תִּהְיֶה מִלַּת הַסִּיּוּם".
(יואל הופמן, "מצבי רוח", 129. המילה היא "הד").
 

*****************

 

19 תגובות בנושא “פציפיזם – שוברט – דרום הר חברון – אורסטס – הופמן”

  2. אני הולך לצבא. למה ? כי אני לא פצפיסט ? מזה פצפיסט ? מישהו שבגללו נהרגים ילדים

    אהבתי

  3. ילדים נהרגים כי יש מי שמקדימים מבצע צבאי לכל חלופה אחרת, ובעיקר מקדימים מבצע צבאי לערכי כבוד האדם, זכויות אדם וערכי אנוש. ניתן לעשות את מה שאתה עושה – ולהסית מהם את הפוקוס לכיוון אלו שהווייתם היא למנוע הרג. לא רק ניתן – אלא הנה, אתה עושה את זה. רק שזה חלק ממנגנון ההרג המיותר עצמו, הפוליטיקה של הצדקתו.

    אהבתי

  5. אהבתי את זה

    המאזין נלכד.
    זה יכול לקרות בכל רגע לא צפוי,
    גם עם מוצרט או עם באך.
    מוסיקה היא לעתים רקע, רעש,
    עד רגע ההילכדות,
    שכל עוד הוא מתרחש
    יש חיים ויש אמנות.

    אהבתי

  6. הרי בקטע הראשון מובאת שיחת ילדים. הבן שלי וחבר שלו. לקחת את זה לדיון על פציפיזם כן או לא נראה לי קצת ברוטלי מדי. מעניין לראות איך ילדים תופסים את זה. להתרגז עליהם בשם המציאות (הביטחונית כמובן, זו "המציאות")?

    אהבתי

  7. מי התרגז על הילדים?
    ילדים הם תמים ואין להם יומרה סיפרותית.
    הבאת הקטע כפתיח זאת היומרה הסיפרותית שמתכתבת עם, אה, המציאות

    אהבתי

  10. נעצרתי היום במכונית – אני קורא אותך וברקע שלומי שבן והפסנתר (אל תלכי עכשיו/ג'ק ברל) וזה מרגיש אותו הדבר. הלוואי שכך. אלוהים עדי על הנסיונות. אלוהים עדי על הכשלונות.

    יואל הופמן – ספר מרגש עד דמעות (ממש כך).
    מצד אחד אני מקווה שאין זה הספר האחרון. מצד שני אני מקווה. תהיה בכך שלמות.

    תודה ידידי.

    אהבתי

  11. איזה ביצוע יפה. שומע את זה מאז אתמול כל הזמן…..
    הבא לנו עוד קטעים יפים כאלו!!!!!

    אהבתי

  13. זה יפה. הכל.

    כשאנשים מדברים בקיצוניות על השפעת ספרים על חייהם, אני תמיד נרתעת.

    אבל אז אני נזכרת ביואל הופמן, ויודעת שיותר מפעם אחת הוא הציל לי את החיים.

    (אני כל כך מזדהה עם הפיסקה השניה. זה כל כך נכון ומדויק שזה כואב)

    אהבתי

  18. יש לי אהבה בלתי מוסברת ליצירות
    שמקצבן שלוש. משהו כמו וואלס איטי כזה.
    יכולתי ממש לראות בעיני רוחי את הסיחרור הזה סביב סביב, ואז בא הקטע הקדחתני,
    כאילו הוציא אותי ואת הדמויות הסובבות במוחי מההיפנוט,
    יצר בלאגן ובילבול,
    ואז לאט לאט נרגע וחזר לסיבוב האיטי,
    שקיבל איזה עומק טראגי פתאום.

    אהבתי

סגור לתגובות.

%d בלוגרים אהבו את זה: