האזנתי אתמול להקלטה די חדשה של הקונצ'רטו הראשון של בטהובן לפסנתר. התזמורת הלאומית הרוסית בניצוח כריסטיאן גאנש. הפסנתרן הוא מיכאיל פלטנב, שאני תמיד סקרן לשמוע את פרשנויותיו, אחרי ההקלטה המסחררת לסונטות של סקרלטי מלפני הרבה שנים. ואז, אחרי המבוא של התזמורת פלטנב נכנס, ועושה רובאטו זעיר – כלומר, מאט את הקצב מעט ביחס למה שמתווה התזמורת, ואז אחרי כמה תיבות, מפר מעט את האיזון המקובל בעשרות ביצועים בין הידיים ומדגיש מעט יותר את הליווי. הכול סוטה מן האיזון כחוט השערה, חצי מילימטר, ואז עוד רבע מילימטר. אבל הקונצ'רטו, בבת אחת, נופל ומתפרק כמו עוגה שצונחת לתוך עצמה.
לא משנה מה קורה אחר כך, כבר אי אפשר להאזין לזה כמו שצריך (למרות שיש גם רגעים יפים לא מעטים אחר כך). שנים של הכנה, וירטואוזיות מוכחת, התכוונות – ובגלל דבר של מה-בכך זה מתמוטט. אפשר ללמוד מן הדוגמה הזו משהו. גם ביחס לכל יצירת אמנות, וגם ביחס ל"חיים". כמה קל ליפול. הנגיעה הנכונה היא דקה מאוד, מרווח צר, טווח זעיר. מימין ומשמאל משתרעים, ללא קץ וגבול, מישורי הכישלון הגדולים. מצד אחד זה נורא: הסיכוי קטן כל כך ליפול על המרווח הזה (ובכל משפט, בכל תו, בכל נגיעת מכחול, זה נדרש מחדש). זה נפלא מאותה סיבה שזה נורא, שהרי לפעמים נופלים, ובעיקר – קיימת האפשרות הזו.
פיטר וורד ודונלד בראונלי, בספר "ארץ נדירה", מגדירים "אזור ישיב" [Habitable Zone],כרצועה צרה יחסית סביב השמש שבה לא חם מדי ולא קר מדי וקיימים בה כל יתר התנאים האחרים לחיים אפשריים. זו רצועה במרחב-זמן: לא רק מקום, אלא זמן שבו רצועה זו קיימת. היא משתנה כל הזמן, למשל עם גדילת הקרינה (או פחיתת הקרינה) של השמש. מכיוון שהשמש היא תהליך, גם האזור הישיב הוא תהליך, לא "מקום" סטטי. כלומר, לאזור הישיב יש תאריך תפוגה. זה בא והולך. דבר דומה נכון לגבי היכולת להישג אמנותי.
מתחת לשולחן 
ראה פסנתר הפטישים בביצוע סולומון קוטנר שברא עולם שמייתר ביצועים אחרים
ראה שרה מינגרדו במשיח של הנדל
ראה בריגיטה פאסבנדר
אהבתיאהבתי
היה לי ויכוח עם תלמידי ט11. איכשהו הגענו לאומנות, ואני אמרתי שיש אמנות שהיא זבל. איזו תרעומת פרצה מכיוונה של הכיתה. לא על שאמרתי שרוב המוזיקה ה"מזרחית" היום היא זבל (זה הגיע אחר כך), אלא על עצם זה שהעזתי להציע שקיימת היררכיה לאסתטיקה. "מי אתה שתקבע???" זעקו גרונותיהם של בני ובנות 14, הרי "אם זה יפה בעיני אז…" וכו'. אולי סרנגה מצליח ליפול על "רצועת החיים" ואני לא שמתי לב?
אהבתיאהבתי
חשוב לזכור בהקשר זה, שמה שגרם ליצירה להתפרק מבחינתך עשוי להיות וריאנט גאוני באוזני מאזין אחר. מנסיון של שנים בין מאזינים מיומנים מאוד (שמונה בערב של רפי לביא – ועכשיו של אמיר מנדל), כך זה עובד לעתים קרובות. אותו טוויסט קטן שמייחד ביצוע מסוים יכול להפוךאותו לכישלון נורא בעיני (באוזני) מאזין אחד ולביצוע מופת בעיני אחר.
אהבתיאהבתי
כן, נכון. כמובן.
אהבתיאהבתי
למה כן? למה נכון? למה כמובן?מי הוא האחר שהיצירה גאונית בעיניו?איפה הוא גר? בכל מקום ואתר ההירארכיות פועלות ורק באמנות אבד עליהן הכלח?! כל כך מהר ויתרת לביצוע גרוע בעיניך?!- אני לא מבין!.מעבדות גמורה להירארכיות קשוחות (כך מנגנים!למה? ככה)לכן נכון כמובן?ואם בעיני תיבת נגינה מסין בשש עשרה שקלים היא פסגת הביצוע המוסיקאלי עלי אדמות,אז גם כן נכון וכמובן?מילא מוסיקה,והספרות,איזה פרצוף ודיוקן היא מקבלתעל בסיס הכמובן?
אהבתיאהבתי
קח יצירת אמנות מעולה ושנה בה משהו קטנטן, והיא יכולה (לא תמיד) להתקלקל לגמרי. זה לא כך בתחומים אחרים של החיים. באפיית עוגה, נניח, שינוי קל בכמות הסוכר או תוספת של דקה בתנור אולי תפגום קלות בטעמו של התוצר, אבל לא תהפוך עוגה מצויינת לאסון קולינרי.
אהבתיאהבתי
הייתם מאמינים?
נתקלתי באיזה מקום בעיבוד/גירסה של הרקוויאם של מוצרט ל….רביעיית מיתרים…
בכל אופן,טרם הספיקותי,אבל נשמע מעניין.
זה חוץ מעוד כמה עיבודים -מענינים?משונים?- כמו למשל הסמפוניה החמישית של צ'ייקובסקי בעיבוד לאורגן/עוגב…
אהבתיאהבתי
אכן לפלטנב יש נטייה לפרק יצירות לפעמים באופן שלא מאפשר להן להתחבר בצורה קוהרנטית. דווקא בביצוע שלו לסונטות של מוצרט די קורה פחות. כנראה שהמבנה ההדוק של בטהובן לא עומד בשרירותיות של פלטנב.
נסה להאזין לראשון של בטהובן עם אולי מוסטונן. פסנתרן לא פחות אקסצטנרי, אך יותר קוהרנטי ואינטלגנטי בעיני.
ובאותה ההזדמנות, הסונטה האחרונה של שוברט (סי במול מז'ור) בנגינת ואלרי אפנסייב (ECM)
מעניין, לא תמיד משכנע, אבל מאוד מעניין.
אהבתיאהבתי
אכן, סטייה קצת ימינה, סטייה קצת שמאלה, שיר של פינק פלויד ברקע והכל יורד לטמיון:
http://www.ba-bamail.co.il/page.aspx?emailId=575&memberId=685709&m=%d7%a9%d7%9e%d7%95%d7%9c
אהבתיאהבתי
אני דווקא נתפסתי על המשפט האחרון
"לאזור הישיב יש תאריך תפוגה. דבר דומה נכון לגבי היכולת להישג אמנותי. "
תאריך תפוגה ליכולת להגיע להישג אמנותי?
אני דווקא חשבתי שהיכולת הזאת אמורה להשתבח עם השנים
האנינות העדינות והרגישות
אהבתיאהבתי
את צודקת במובן זה שזה לא חד פעמי, שזה יכול לבוא וללכת. לאו דווקא עם השנים באופן חד כיווני, לדעתי. יש הרבה דוגמאות הפוכות. מכל מקום תיקנתי קצת את הניסוח, תודה.
אהבתיאהבתי