שני עמודים על גדת הירקון וביניהם עץ. מראה חסר ייחוד שלא היית מבחין בו לעולם – אחד מעשרת אלפים מראות. אבל בנחל הם משתקפים כמו במבודד, נמחקים פרטים "מיותרים", המוצק הופך קצת רועד, העמוד זורם לכיוון העץ, העולם הופך לתמונה. אתה מרים את הראש מהנחל אל הגדה; עכשיו אפשר לראות את זה גם שָם. אבל אתה צריך, עדיין, את התמונה שבנחל. המנגנון הבסיסי של יצירת האמנות.
תוכים ירוקים על איקליפטוס בפארק הירקון. מציפורני התוכים אל הענפים והגזע, השורשים טובלים במי הנחל, וכבר בשפך הירקון, וכבר במי הים, צוויחה ירוקה נשמעת מול אלכסנדריה, במעבה היערות של קונגו, מעל לקרחוני הדרום.
חרק על השביל, המוחזק על ידי האדמה, כלומר על ידי כל הכדור ממש, הנותן לו מִדרך כף רגל. ואת הכדור נושא כל החלל הריק שיש.
מזדעזעים מרעידת האדמה בהאיטי, ובד בבד עמלים בשקדנות ובהתמדה לייצר כמותה, באמצעים מלאכותיים. התשוקה לראות פנים מקומחות, מבועתות, מגיחות מבניין הרוס. מה שלא יעשה הטבע וכו'. כלומר, האם יש משמעות להרס הזה? האם בני האדם יכולים לעשות אתו משהו מלבד לנסות לתקן את הנזקים ולעזור לנפגעים? האם במוחו של איש לא עוברת המחשבה, "זה יכול לקרות לכל אחד, מספיק לבזבז את הזמן"? (ציפורים מתכתשות על פרוסת לחם על שולי השבר הסורי-אפריקני).
פרסומת לקוטג'. גביע של הגבינה מונח על מצע של שתים עשרה "ביצי עין". קֶבֶס.
מתחת לשולחן 
בין הדררות לבין המיינות הפולשות, הן לא סתם מתכתשות אלא מסמלות כבר את בוא הסוף..
המיינות הן שליחות בשירות האדם, לחיסול האיזון על פני כדור הארץ.
ובתוך מי הנחל הרועדים אתה יכול להבחין גם ברוז הקטנה וגם באבי טויבין, סיפורים שמסמלים שני קצוות של אנושיות ושל חוסר אנושיות.
אהבתיאהבתי