1. פרסומות ענק של חברת מוצרי חלב לאורך נתיבי איילון. פסלי ענק של קרטוני חלב. הפסלים מכריזים ש"בקרוב אריזה חדשה". הפרסומת מתייחסת לאריזה של החלב ולא לאיכות החלב. כמעט מצחיק לחשוב על פרסומת שתגיד משהו כמו "בקרוב חלב נטול כימיקלים", או "פחות מדולל", למשל. מדוע? כי תהיה בכך מעין הודאה באשמה על מצב המוצר כיום. ההנחה היא שהמוצר הוא כבר מושלם, ואין צורך לעשות בו כל שינוי. לכן, הדיבור היחידי על מוצר מושלם יכול להתייחס לאריזתו.

מעניין שהפרסומת מפרסמת את ביטול המוצר. הקרטונים הענקיים מוצגים כמונומנט למשהו שעומד לעבור מן העולם. כלומר, הפרסומת מצביעה על דבר שאינו קיים עדיין וגם כשיתקיים לא תהיה לו שום משמעות (ביחס לחלב). הפרסומת מהללת ומתרגשת לקראת שום דבר, ריק גמור, ובכך היא חושפת שלא במתכוון משהו עקרוני מאוד בכל פרסומת: הצבעה תקיפה ונרגשת על שום-דבר. זה שילוב מוזר של הכרזה בכל העוצמה שתוכנה הוא "עוד מעט לא אהיה". פרסומת שמפרסמת את רגעיו האחרונים של המוצר, את מקסם השווא של "האריזה הישנה" שתיכף תיעלם, והאריזה החדשה, שבקרוב תגיע, עד שיבוא יומה.
 
2. יש לי בת ובן, והבחנתי במשהו מעניין ביחס להרגלי הקריאה שלהם. הבת קוראת ספרים שגיבוריהם הם בנות ובנים (הארי פוטר, פרסי ג'קסון, סאלי לוקהארט). אבל הבן לא קורא ספרים עם גיבורות ממין נקבה. אני תוהה האם סדרת "הארי פוטר" הייתה מגיעה לכזו הצלחה אילו הרמיוני הייתה הגיבורה הראשית, ולא הארי. אני בטוח שלא, וזה די מזעזע. בעידן הפוסט-פמיניסטי, כביכול.
 
3. 26.1.10. מורה הזן האמריקאי גיל פרונסדל מספר בפודקאסט שלו על מפגש שנכח בו עם אנשים "רגילים". הביאו אותו לאיזה מפגש, הוא לא ידע שום דבר על האנשים. הם נראו כמו "אנשים מהרחוב". ואז כל אחד מהם קם והתחיל לספר מדוע הוא שם: לכל אחד היה מפגש עם סבל, עם מוות. לאחד יש ילד חולה, אחד איבד הורים, אחד נפצע בתאונה… ואז, מספר פרונסדל, הוא חשב שלעולם יותר הוא לא יביט באנשים ברחוב כ"סתם" אנשים. הוא פתאום הבין את הדבר המובן-מאליו-לכאורה הזה, שכל אדם, כל אדם "רגיל" צופן בחובו משהו. במקרה הזה זה היה סבל.
 
4. סרט תיעודי בסינמטק על אינגמר ברגמן. בסרט משובצים מבחר קטעים, ואני מבין פתאום את מה שמשום מה לא היה לי נעים לומר לעצמי: שאני ממש לא אוהב את הקולנוע שלו ("בגדול"). לא שאין רגעים יפים, אבל בסך הכול זה זר לי לגמרי. אני מבין את זה גם מקטעי הסרטים וגם מההיכרות עם האיש עצמו, שמתגלה כאדם לא כל-כך מעניין, ולמען האמת די רשע (הוא זנח רעיות וילדים ופיתח פילוסופיה שלפיה אין מה להצטער, כי ההצטערות אינה אלא נרקיסיזם). פתאום העניין הזה של המוות והאביר עם השחמט נראה לי נמלץ להחריד, כבד ונטול הומור, טבטוני ובומבסטי עד גיחוך. וזה עוד אחד הסרטים הטובים שלו. התרבות נחלקת לדברים ש"כולם יודעים" שהם לא מוצלחים, ולאלו ש"כולם יודעים" שהם מעולים. מה שנקרא "קלאסיקה". החלוקה הזו עושה חיים נוחים לכולם. אבל הבעיה האמיתית היא בדברים שנחשבים מופת, והם בעצם קיטש שכולם מהללים.

 

16 תגובות בנושא “חלב – גיבורות – אנשים רגילים – ברגמן

  1. 2. התשובה בתוך השאלה. עוד רחוק היום לשוויון בין גיבורי הספרות (ובמקומות אחרים).

    4. פגעת בול. ראיתי לאחרונה את פנים אל פנים וממש סבלתי מהטרחנות. החלטתי לעצמי שאני צריך לראות עוד סרטי ברגמן, שפעם כל כך התפעלתי מהם, כדי לראות אם באמת פג הקסם.

  2. אני דווקא חושב שפרסומת החלב אינה מצביעה על שום דבר, אלא להיפך, היא מצביעה על שני דברים, שאחד מהם ממשי מאוד. היא מצביעה על הדבר המתקיים ברגע זה (האריזה העכשווית) שממשיותו גוברת דווקא משום שהוא עומד להיעלם, וגם מצביעה אל האופק, אל האריזה החדשה, שאמנם עדיין אינה קיימת במציאות שלנו אבל ממשית ביותר בדמיוננו ובכמיהותנו.

  3. נסה לעמוד בקסמיה של המיני-סידרה (שיצאה גם כסרט) "תמונות מחיי נישואין" עם ליב אולמן. אם אחרי זה לא שינית את דעתך, אז כנראה שברגמן ואתה לא נועדתם זה לזה.

  4. מצטרף לניר. אני מבחין בין ברגמן המטאפיזי, שגם אותי הוא לא מעניין במיוחד, כמו ב"החותם" (באמת סרט משעמם), לברגמן של היחסים הבינאישייים שאין דומה לו.

  5. מעניין. החותם הוא בעיני סרט מצחיק ועמוק כאחד. מה שפוגם עבורי בהנאה מהסרטים של ברגמן הוא בדיוק מידת כובד הראש שאיתה ניגשים אליהם (מזכיר לי הפקה של טרטיף שראיתי לפני כשנה בתיאטרון האודיאון. הבמאי לקח את המחזה כל כך ברצינות, אחרי הכל זה מולייר, ושכח שמדובר בקומדיה – זה היה כל כך משעמם).
    לפעמים גם ברגמן עצמו נופל במלכודת הזו, ומתייחס לעצמו וליצירתו בכובד ראש שמוחץ כל אפשרות למגע אמיתי עם היצירה, אבל בדרך כלל זה אינו כך, בוודאי שלא בחותם השביעי.
    ואריק – החותם הוא סרט שבו המטאפיזי הופך לאישי. לא צריך לראות אותו כמו מסכת של קאנט. זה סיפור על איש שמחפש את עצמו.

    ובנוגע לעד כמה האדם היה נוראי בחייו הפרטיים, הוא אינו היוצר הגדול הראשון שהניגוד הזה נוכח בו. האם אפשר להיות היום יוצר גדול מבלי מידה מסוימת של שגעון חברתי כמו זה שהוא לקה בו? (כמו סימנון, כמו וולבק, כל אחד במידתו הוא ובדרכו הוא)…

  6. ראשית כל הרשה לי להצטרף: למראה פרסומות אריזת החלב עלו בי הרהורים דומים מאוד, וגם לנוכח מפגשי בעבר עם ברגמן.

    ויש גם שאלה בעניין הבן:
    הצעת לו לקרוא משהו של לינדגרן (נאמר, את הספרים על מדיקן, והספוגית, וכפר המהומה, וגילגי)? כי אני תוהה האם מדובר על הסתייגות מספרים עם גיבורות בכלל (שזה חבל), או רק מגיבורות שמפגינות נשיות סטריאוטיפית ומבאסת. ואם לחזור 25 שנה אחורה, גם אני לא קראתי ספרי נערות ויקטוריאניים. אבל הגיבורות של לינדגרן (למשל) היו הכי מגניבות בעולם.

  7. בקרוב תהיה פרסומת: "בקרוב פרסומת חדשה", וזהו. בלי מוצר. רק פרסומת לפרסומת.

    ולגבי ברגמן – אני "בגדול" מסכים, אבל יש לו את הסרט הזה עם אליוט גולד, ואת הקטע הבלתי נשכח של אבלה של האישה שבסך הכול פותחת את פיה, ובוקע מתוכו קולה של המקדחה העובדת בחוץ על שיפוץ הבניין. אני יודע שאמרת "יש קטעים", אבל מזכיר את הקטע הזה במיוחד כי יש בו משהו מעבר לברגמניות של הקלאסיקה, או ה"מטאפיזית". יש בו אנושיות והבנה מאד גדולה.

  8. בעיה לא פחות אמיתית היא בדברים שאינם נחשבים מופת למרות שהם כאלה.

    והבעיה האמיתית באמת, בעיניי, היא שלא מלמדים אותנו… סליחה, אני אדבר בשם עצמי (למרות שאני חושב שהבעיה כללית יותר): אף פעם לא לימדו אותי לפתח את יכולת השיפוט של עצמי. במקום זאת הפילו עליי קיטלוג: אלה מופת ואלה זניחים. ומאחר שקיטלוג חיצוני זה לא הידהד עם האינסטינקטים שלי, דיכאתי את האינסטינקטים שלי ולמדתי לא להקשיב להם. יותר נכון: איבדתי את היכולת להקשיב להם, ועתה אני מנסה לפתח אותה בחזרה בקושי רב.

    אני חושד שבעיה זו אינהרנטית לביקורת (של ספרות, אמנות, מסעדות, או כל דבר אחר), ואני שואל את עצמי: האם ניתן לכתוב ביקורת שלא אחווה אותה, בסופו של דבר, כמדכאת? מה יהיה התוכן של ביקורת כזו ומה תהיה מטרתה?

  9. מסכים עם האורי הקודם: מעטות הגיבורות הספרותיות בספרות לילדים ונוער שהן מעניינות ומעוררות הזדהות. כרגע אני יכול לחשוב רק על "אל תיגע בזמיר" שאני (כבן) מאוד אהבתי ואוהב.

  10. אולי צפייה חוזרת ב"זעקות ולחישות" תשנה את דעתך על ברגמן
    ואפילו תתקשר לסעיף 3 שלך.

  11. זה דווקא משמח שגם הם הפנימו שיש להם מוצר מחורבן ועדיף להלל את הקנקן. זה עדיף על הפרסומות של טרה שבהן רואים פרות באחו שאין לו שום קשר למציאות (חוץ מלהיות הנגטיב שלה) ומכריזים שהכל מתחיל מחלב מצוין. כאילו שטרה סוחטת את החלב שלה ממקור שונה מזה של היצרניות האחרות.

    ותודה על הפוסט כולו

  12. מעניין מאד, האתר ההוא בכלל, אולם לא מצאתי את הקטע הספציפי עליו אתה כותב, האם תוכל לאכוון אותי? תודה.

  13. להסתמך על הקטלוג הקנוני ולפתח טעם אישי אינן אסטרטגיות מנוגדות, אלא שלבים:
    בשביל לפתח 'טעם אישי' שיערער על חלקים מהקנון צריך הרבה מאוד הון תרבותי, במושגיהם של הסוציולוגים: צריך להכיר את הקנון, לשלוט בו, להבין את הקודים (המרובים, והסותרים לעתים) שלפיהם מותר להכניס או להוציא ממנו יצירות. צריך ביטחון עצמי של מי שתרבות היא שפתו הראשונה.

    אנשים שלא באו מהחינוך ה'נכון', שאין להם די השכלה תרבותית, זקוקים לקאנון – בשל החשש המתמיד שלהם שה'אינסטינקטים' שלהם יביאו אותם לאבד את מעמדם כ'בעלי טעם', יובילו אותם לאבדון.
    לעומת זאת, למומחי-התרבות אין סכנה כזאת: ההנמקות, האופן שבו הם מסבירים את דחייתם את הקנון – רק מבצרים את מעמדם כ'בעלי טעם', כמבקרים. אבל בשביל זה צריך הרבה ידע, או ליתר דיוק רגישות מסוימת שנרכשת עם החינוך והשנים – ולא פחות מכך: הרבה ביטחון עצמי בעובדה שהתרבות הגבוהה היא אני, כמו שאמר אחד, לואי, על ממלכתו

  14. בדקתי את החלב באריזה החדשה ויום לפני תאריך התפוגה שלו הוא הפך למתוק! לדעתי משהו באריזה לא בסדר…
    לא מספיקים ההורמונים והכימיקלים?
    עברתי למשקה סויה.

  15. ראיתי סרט תיעודי בסינמטק על מוצארט. בסרט משובצים מבחר קטעים, ואני מבין פתאום את מה שמשום מה לא היה לי נעים לומר לעצמי: שאני ממש לא אוהב את המוזיקה שלו ("בגדול"). לא שאין רגעים יפים, אבל בסך הכול הקלאסיקה הגרמנית הזו זרה לצבר, גם אם אשכנזי שכמוני. אני מבין את זה גם מקטעי הקונצרטים וגם מההיכרות עם האיש עצמו, שמתגלה כאדם לא כל-כך מעניין, ולמען האמת די רשע (הוא התעלל ברעיתו ובילדים ופיתח פילוסופיה וולגרית ומלאה תסביכי אב ופגיעה עצמית). פתאום הקטע הזה של חליל הקסם נראה לי נמלץ להחריד, כבד ונטול הומור, טבטוני ובומבסטי עד גיחוך. וזה עוד אחד הקטעים הטובים שלו. התרבות נחלקת לדברים ש"כולם יודעים" שהם לא מוצלחים, ולאלו ש"כולם יודעים" שהם מעולים. מה שנקרא "קלאסיקה". החלוקה הזו עושה חיים נוחים לכולם. אבל הבעיה האמיתית היא בדברים שנחשבים מופת, והם בעצם קיטש שכולם מהללים

    *

    וברצינות: אתה לא צריך לאהוב אן להעריך את ברגמן אבל מזה ועד המסקנות המגוחכות והמביכות בסגנונן הביקורתי והאקדמי בענייני קולנוע הדרך ארוכה וחבל

סגור לתגובות.