מייקל בקסנדל, בספרו הקטן והנהדר על אמנות איטליה במאה ה-15 כותב כי כשקוראים חוזים בין לקוחות לציירים לאורך הקואטרוצ'נטו באיטליה מבחינים בתופעה מעניינת: החוזים מתמקדים בתחילה באיכות החומרים והצבעים (בעיקר הזהב והאולטרמרין) שעל הצייר להשתמש בהם, וככל שעוברות השנים הופכים החומרים לעניין שולי והדגש החוזי נהיה על האיכות האמנותית, על איכות מעשה הציור. אולי זה נובע מהשינוי בתפיסת האמנות והאמן (מבעל מלאכה לאינדיבידואל). ככל שעוברות השנים, הלקוח מתרברב לא בכך שקנה כחול יקר העוטף דמות קדושה, אלא שפנה לאמן מעולה. וכך, הזהב מרִקעי הציורים, מורשת ימי הביניים, החל לנדוד אל מסגרות הציורים ונהיה "שקוף", צדדי, קישוטי – על סף הציור.
אולי בגלל העניין של ציירי הרנסנס עם הצבע הכחול חשבתי על זה לאור "אוואטר" והפרסומות שהתפארו ב"לא תאמינו כמה אמיתי זה נראה". באופן מוזר חזרנו כביכול למצב של ראשית הרנסנס, בו הטכנולוגיה – ה"חומרים" של עידן המחשב – חשובים בהרבה מאשר יצירת האמנות עצמה. סרט יכול להפוך לרווחי ביותר מאז ומעולם למרות פשטנות קיצונית של תסריטו ותמונת העולם שלו (שבמקרה זה היא "שמאלית", ובסרט אחר תהיה פשיסטית. האם הסרט לא היה הרבה יותר משכנע אילו, למשל, היו כמה "בוגדים" בקרב האנשים הכחולים, משתפי פעולה עם הצבא הפולש? אבל זה היה הופך את הסרט לטיפה יותר מורכב, וזה לא טוב להכנסות), והכול בגלל ה"צבע הכחול המשובח" ואיכות התלת-מימד, שעכשיו אינו עולה 4 דוקאטים אלא כמה מיליוני דולרים.
מתחת לשולחן 
יפה כתבת.
אבל אני חייב לומר שגם כשמתפארים בתוכן, עדיין הוא בעייתי. כמו במקרה של "סרט לבן", למשל, שמוגדר בפי המבקרים כסרט החשוב ביותר של הכמה עשורים האחרונים, ולמעשה הוא סרט בנלי מאד, שבסך הכול אומר שהנאציזם התחיל מחינוך קלוקל של ילדים. לא מדברים על למה החינוך הזה היה קלוקל, על ההתגלגלות הזאת. רק מראים את הילדים המגיבים באלימות לאלימות המופגנת כלפיהם מצד ההורים.
כלומר – הבעיה שלנו, בעיני, חמורה יותר מהחזרה הזאת שאתה מתאר, של התבוננות בקנקן. כן, הקנקן יפה וריק מתוכן, אבל גם המתבונן עיוור.
אהבתיאהבתי
לא קראתי את בקסנדל, ועכשיו אני מרגיש קצת אשם על כך. זה פשוט מרתק. ומרתק לא פחות: מי היו הראשונים להשתכנע שערכו של ציור הוא לא רק ערך חומרי הגלם, ובייחוד מי היו האחרונים להשתכנע.
נדמה לי שהיו כאלה שמעולם לא השתכנעו.
וזה קצת דומה לביקורת העממית על הציור המופשט: "גם אני יכול לצייר כזה". כמובן, החשמלאי שאומר את זה טועה: מבקר האמנות יבחין מיד בהבדל – גם באיכות הטכנית, וגם במה שמעבר. אבל הוא גם צודק, כי החשמלאי לא יבחין. ואם כך, יש לנו כבר שלושה סולמות הערכה:
1. עלות החומרים
2. הווירטואוזיות הטכנית (מסוגים שונים, שאנשים שונים יודעים או שאינם מסוגלים להעריך)
3. אותה תחושה אלוהית, הזדככות, שמי שעיניו מאומנות מספיק חש במפגש עם ציור גדול.
אווטאר מנצח לא רק בתחרות הראשונה, אלא גם בחלק מהתחרויות מהסוג השני. אשר ליתר המשחקים: מרבית האנשים אינם משחקים אותם – מעולם לא לימדו אותם לשמוע את ליגטי, לראות את מאיה כהן-לוי. וחבל.
אהבתיאהבתי
כן, באמת בניגוד לתלת-ממדיות בתמונה, התסריט די שטוח. אבל כמו שלא הולכים לרכבת הרים בשביל הנוף, לא הולכים לאוואטר בשביל העלילה (אלא אם כן מדובר בילד שעוד לא ראה סרטים אמריקאים בחיים). אני חושב שאם היו מורידים לחלוטין את העלילה, מצמידים פסקול מעניין ומקצרים את הסרט לרבע, הייתי נהנה אפילו יותר.
בכל מקרה, לא נראה לי שאוואטר הוא הסנונית המבשרת ש"המדיום הוא המסר". אבל מעניינת ההשוואה לאמנות במאה ה- 15.
אהבתיאהבתי
אני מוצאת אצלך אוצרות
קוראת
ומחביאה אותם
בגינה
ומתחת לכוננית (למקום שהמגב לא מגיע אליו כשאני שוטפת)
וזה נורא כיף, לא חושבת שאמרתי לך את זה אי פעם
הנה, אני אומרת
אהבתיאהבתי
לא קראתי את בקסנדל, אבל נראה לי שיותר מעניין לקרוא אותו הפוך, כלומר כתזכורת לאמנים שהגאונות שלהם היא המשך של איכותו המזהירה של הצבע הכחול
אהבתיאהבתי
איך אפשר לפרוט את הדרישה לאיכות אמנותית לסעיפים חוזיים?
אהבתיאהבתי
לדודי, למשל בכך שהוסכם במפורש שרק הצייר, ולא השוליות שלו, ייגע בציור, או יעשה את הפרצופים, וכו'. זו דרך עקיפה להבטיח איכות. כמובן שההנחה המובלעת היתה שצייר טוב יעשה ציור טוב. זה דבר שלא היה צריך לפרט אותו. ההנחה היתה שצייר יודע לצייר, כמו ששמש יודעת לחמם ולהאיר וכמו שנגר יודע להכין רהיטים. היום זה כמובן לגמרי לא מובן מאליו. לפחות בתחום הציור.
אהבתיאהבתי
מפצירה בך בכל לשון של הפצרה ללכת לראות את חלק 2 של התערוכה "טבע האדם" המוצגת עתה במוזיאון תל אביב.
אכתוב עוד דבר נוסף על כך !
אהבתיאהבתי