עמוֹס עוד עובד בפלנטריום. מדי בוקר הוא יורד עם תיקו האדום בתחנה הסמוכה ומכווץ את פניו מפני אור השמש. גם בימים מעוננים, מכוח ההרגל אולי, מתכווצים פניו לרגע כשהוא יורד אל המדרכה.

הוא חולף בַּשביל ונכנס אל המבנה דמוי הכיפה. עד להגעת הילדים הראשונים הוא מוודא שהמושבים לגמרי נקיים, שהשלטים במסדרון-החושך המוביל לכיפה מוארים, שהירח מסתובב כהלכה, לא מהר מדי ולא לאט מדי. אחת לכמה זמן הוא נעצר, כי ילדים נוגעים בו או כי הסוללות נגמרות. עמוס היה מעדיף לחבר את הירח ישירות לחשמל, אבל עוד לא מצא את שעת הכושר כדי להעלות את העניין בפני המנהל, לביא.

רק ילדים באים לפלנטריום. לעמוס אין. הוא אומר לעצמו שאלו הילדים שלו, כולם, כל השנים האלו, שהוא פותח להם את הפתח החשוב. למעלה, לצדדים. אבל מדי שבועיים או שלושה תוקף אותו מין דיכאון, וכשהילדים מביטים למעלה במצגת של הכוכבים והשמיים הוא נועץ עיניים ברצפה וחושב, למשל, שֶמה זה משנה שהעולם גדול כל כך אִם. את סוף המשפט הוא לא יודע להגיד. ולפעמים כשהוא מרים את העיניים כבר אין שם אף אחד.

אמו של עמוס גרה ברמת אביב, קומה גבוהה, בבניין שגר בו פעם פֶּרֶס. בדרך למטבח שלה הוא נעצר לפעמים בספריית מדעי הרוח שבאוניברסיטה. הוא מתייצב מול מדף ספרי השירה ומול מדף הזֶן-בודהיזם. הוא מתרעם על ריבויים של הספרים. אבל הסימניות היפניות והסיניות מושכות את לבו. הוא מנסה להעתיק את הסימניות בעט אל המחברת. "כל כך הרבה ספרים", הוא מתפלא. משוררים, משוררות. לא מזהה את השמות. הוא שולף ספר באקראי ומעלעל. אם הוא מוצא לו שיר יפה הוא מצלם אותו בהגדלה. השיר יוצא לו חם מן המכונה, ועמוס שם אותו בתיק. בבית יתייק אותו בקלסר המיוחד שהוא פתח למטרה זו. במשך השנים אסף שישים-שבעים שירים יפים. כל יום כיפור הוא מתיישב, קורא את השירים כולם. הניירות הישנים כבר מצהיבים מעט.

אמו נותנת לו קציצות. עמוס מנסה להיות צמחוני כבר שלושים שנה. לפעמים, בפלנטריום, כשהמוסיקה עולה והעוּגב מרעיד את הקירות הקמורים הוא כמו רואה את הגלקסיות פעם ראשונה. או-אז הוא נודר שלא יאכל יותר בשר. ויסרב לה ולקציצותיהּ. ופעם באמת נכנס והתיישב ולא נגע בהן. מלמל שצמחוני, ראשו תקוע באדי הרוטב. לבו הלם. אמו פתחה עיניים, נבהלה. לצמחונים יש ריח רע והם חיוורים ונרגזים. היא, פעם, בקיבוץ, הכירה צמחוני אחד שהתאבד בירייה. או טבעוני.

עמוס מביט בילדים המביטים אל הכיפה החשוכה. היה רוצה לומר להם דבר-מה, האם הם מבינים את מלוא המשמעות, את עומק החלל, את גודל העולם, את כל הזמן המצטבר, את נפלאות המנגנון. היה רוצה לחוש בפליאתם זורמת עד אליו, היה רוצה להתפלא כמותם. אבל אחרי חמש עשרה שנה בעבודה הזו הוא מנמנם כשיורד החושך. הכוכבים, השביטים, האור וטבעות-שבתאי – כל אלו מוּכּרים לו בעל פה עד שבלילות הוא מזהה במקומות החשוכים בשמי העיר את כל הכוכבים שאמורים היו להיות שם, בהתאם לתצוגה. אך השמיים מרוחים לכלוך.

אבל קורה, כשילד מתפעל בקול, אחת לכמה חודשים, הוא מתעורר מנמנומו, פוקח שתי עיניים, מחפש אחרי הילד ומרים ראשו לראות מה בדיוק ראה שם. ואז הוא כמו רואה את הכוכב לראשונה. פעם קרא לילדים שיר לא ארוך מן הקלסר שלו לפני ההפעלה של הגלקסיות והמוזיקה. הילדים הקשיבו אבל תוך כדי קריאה כיבה עליו לביא את האורות. מאחוריו עלה, חורק, חצי ירח.

אמו הגיעה פעם במפתיע. בלי להגיד לו היא קנתה כרטיס. אחרי התצוגה ניגש אליה, מבוהל. חשב שחיזיון תעתועים. "הלך לי הצוואר", נזפה. "המושבים כאן לא נוחים, והמזגן חזק מדי. ישר לתוך הראש".

בספרייה עמוס נרדם מעת לעת. ספרי הזן והשירה תחת ראשו, פיסות נייר בעמודים שהוא יגדיל ויצלם. מחלונות הספרייה, כשהוא ניעור, חולפות סטודנטיות, והן יפות וצעירות עם תיקיהן והספרים. והוא היה רוצה להיות סטודנט גם הוא. ללמוד איתן ואז לשכב איתן בשמש מול הספרייה. בתור למכונת הצילום הוא מגניב מבטים אל העומדות לפניו בתור, אלומות של אור צהוב חזק פורסות אותן לרוחב. ופעם מישהי הציצה לו בשיר שהוא צילם בהגדלה כשיצא מהמכונה, קראה מהר ואז אמרה לו, "איזה יופי, וואוּ". והוא לחץ ביד רועדת על כפתור המכונה, ועותק חם שני נפלט, והוא נתן לה. אחר כך הסתובב בספרייה שעה ושעתיים, אך לשווא.

בתיקייה של עמוס יש אולי שמונים שירים וכמה דפים של קליגרפיה סינית. הוא נושא אותה בתיק שלו תמיד אבל פותח לעתים רחוקות. היה רוצה לתת את הקלסר למישהו. לא לאישה דווקא. אילו היה לו חבר קרוב, או בן, או בת, היה נותן להם. שיצבעו סביב לאותיות. הוא כבר יודע בעל פה. השיר הראשון שבקלסר הוא של המשורר נֹחַ נפתוּלסקי. עמוס מדלקם אותו לפני השינה, לפעמים, כקריאת שמע שעל המיטה, שפעם היה אומר בקומה העליונה של מיטת הקומתיים:

יוֹמוֹ שֶׁל חֲנִינָא שׁוֹקֵעַ חִוֵּר.
עַרְבִית הֶעֱנִינָה הַיּוֹם הָעוֹבֵר…

והוא עוצם עיניים בחוזקה וממתין לשינה שתחטוף. בהקדמה לספר הוא קרא כי משורר זה הוא שגילה את השושן הצחור בארץ ישראל, וכי גילוי זה הִכה בשעתו הדים בעולם הבוטניקה. "אהרן אהרונסון מסר בשנת 1907 כי לא הצליח לגלותו", זוכר עמוס כבר בתוך השינה כמעט, "אבל בשנת 1925 גילה נֹחַ נפתוּלסקי בְּצַל-קשקשים בודד של Lilium Canditum בדפנות בור עמוק וחבוי בין שיחי החורש שבין פקיעין וחורפיש". עמוס החליט כי בחופשה הבאה ייסע לפקיעין ויטייל ברגל. ברגליו ידרוך את השבילים. ועד חורפיש יבוא ויעלה. ודאי יש שם מבצר עתיק. אולי ייסע עם אמא, ייקחו מונית. מה יש, רק פעם בחיים, יפתח באמצע הדרך את הקלסר והיא תציץ מעבר לכתפו ותקרא אתו בשירים והוא יאמר לה שזה הוא כתב הכול, שזה סִפרו. פתאום הוא לא בטוח אם היא חיה או כבר מתה. פתאום נראה לו שהיא מתה כבר לפני כמה ימים. ובאמת היא מתה, הוא אומר בקול. הוא לא יודע איפה היא נמצאת, פקיעין.

לעת עתה הוא נרדם על מיטתו, בחדר בו גדל, בצהרי יום הכיפורים. קשר את האופניים בחצר, היכן שהיה קושר אותם כשהיה ילד. מנעול ישן מילדותו עוד מחובר אל הצינור. שכח כבר ששכח את המפתח כשהיה קטן, ולא הייתה ברירה, קנו מנעול חדש, פירקו את הגלגל כדי לשחרר את האופניים. אביו כמעט השתגע בגלל זה. איך מאבדים מפתח. אני אף פעם לא איבדתי דברים. כשימצאו את המפתח הישן, בתוך קופסה אצל אמו, כבר לא יהיה מי שיידע מה הוא פותח. אבל לא-לא, הוא נזכר, ולרגע עולה בו אושר, שירדים אותו מיד, כשהיינו ילדים כלל לא היו קושרים. כן, כל השרשרות הגיעו מאוחר יותר. מבעד לרשרושי העיתון העולים מהחדר הסמוך, בתוך ריח הרוטב של הקציצות העתיקות של אמו, הוא שומע מהחצר את הברז המטפטף שהיו שותים ממנו, הוא ואחותו. הוא שוכב במיטתם הישנה, מיטת הקומתיים, מעל ראשו הקרש הרחב, והוא חולם את חלומו החוזר, איך מישהו עולה ומטפס בלילה ופותח את כיפת הפלנטריום ונִגלים הכוכבים.

6.10.08

פורסם בכתב העת "קצה", גיליון 1, חורף תש"ע, בעריכת חביבה פדיה

5 תגובות בנושא “פלנטריום

  1. לא רוצה להיות מרושע
    גם ממש לא הכרתי אותך עד כה.
    זה נשמע לי נשמע כמו התחלה של רומן שניסית לכתוב
    ולא ידעת או רצית להמשיך אותו…
    (או שפשוט התייאשת ממנו)
    כי בתור סיפור אין פה דבר
    שום פואנטה.
    משעמם ומשמים.

  2. סיפור יפה.
    אהבתי את "עמוס לביא" המוחבא, וגם את הרגע בפיסקה הראשונה, שבו, בגלל התחביר, לרגע נדמה שעמוס הוא הירח שנגמרות לו הבטריות.

  3. מאז שחרר נוער שוחר מדע (הנמצא כעת בשנתו ה40 תחת הנהגתי) את המקום.
    היית צריך לבקש את הסכמתי להזכיר מקום זה, כל שכן לדבר על עובדיו.

  4. תמיד תהיתי אם יש נמען אמיתי להצהרה כי "כל קשר בין עלילת הספר לבין אירועים שהתרחשו במציאות, כמו גם בין הדמויות הנזכרות לבין הדמויות לבין אנשים חיים או מתים מקרי בהחלט". מאחר שזה תמיד נכתב בסמוך ל"אין לשכפל, להעתיק לצלם…", האמנתי שאין נמען, אלא שזה פשוט לחש קסמים נגד תביעות טרחניות. אבל טרחנים שאינם עו"ד יש בשפע, ככל הנראה.

  5. הבנתי אותך. הפלניטריום הוא רכושך, וגם העובדים, והזכרונות של הילדים שמבקרים בו והסיפורים שיכתבו עליו כשיגדלו.

סגור לתגובות.