צפיתי בעניין רב ואפילו בהתרגשות בתוכנית של אייל שָׁנִי על העגבנייה. בפרקים הבאים אצפה בהמשך. בעיניי הסדרה הזו אינה רק על הנושא המסוים שלה – עגבנייה במקרה של הפרק הזה – אלא על משהו יותר עקרוני ביחס לאוכל וביחס לכל דבר. בתוכנית הבישול הרגילה אנו נפגשים במצרכים על השולחן, הסיר כבר רוחש, ואחרי כמה דקות הופכים המצרכים לתבשיל. הסדרה של שני הולכת בכיוון ההפוך. הבישול עצמו מוצג כאן כמעט כפרודיה על הבישול בתוכנית הבישול הז'אנרית. כך, הפרק נפתח ב"מתכון" שאינו אלא סחיטה של עגבנייה על פת לחם טבולה בשמן זית. הבישול המורכב כאן הוא רוטב עגבניות עם פלפלים ושום לפסטה. ברור שהכוונה היא לסרב למצופה מתוכנית שף.
שני הולך כאן כנגד המצופה מהמזון במסגרת של טלוויזיה – להיות מוצר חסר היסטוריה, מוכן לצריכה. העגבנייה שלו מוצגת בהקשרה, מתוך תשומת לב. במילים אחרות, שני מראה איך מאחורי כל דבר – אפילו עגבנייה – יש "עולם". כל מי שמחפש משהו לקנות מכיר את זה. יש "עולם" של מצלמות, "עולם" של מדפסות לייזר, "עולם" של שעונים. כלומר, כל "מוצר" מסתיר מאחוריו אנשים, מומחים, משוגעים לדבר, רשת ענפה של יחסי מסחר וידע, היסטוריה, יחסי כוח. עגבניות שמיוצאות לאירופה ונמכרות שם בעשרות יורו, עגבניות של חקלאים גדולים החולשים על מאות דונמים מול שדה בן דונם אחד של חקלאי פלסטיני, קניינים משוודיה שבאים לכאן, בוחרים את הזן שלהם ודנים את הזנים האחרים בחממה לדחייה, עגבניות על פס ייצור בדרך לשחיטה ולאריזה כרסק, עגבנייה שמגיעה ממקסיקו לים התיכון, כלומר תוצר-לוואי של גילוי אמריקה, ועוד ועוד.
המבט של שני לא מבטל את הצריכה ואת אכילת העגבנייה. אבל הוא מבין שהמרווח שבין הוצאת המוצר מהמקרר ואכילתו אחרי הבישול הוא רק קצה-קרחון. קחו את המאכל הפשוט והטעים הזה – פת לחם, שמן זית, מיץ עגבנייה ומלח – מדובר בשילוב של ארבעה "עולמות" שונים (חיטה, זית, עגבנייה, מלח) שלהתחקות אחריהם יידרש זמן רב, ובעצם בלתי מוגבל. מי שמתרגז על שני (ראיתי טוקבקים כאלה) מתרגז על זה בדיוק. על ההתעכבות, על המחשבה, על ההתבוננות בדבר שאינו אלא "מטריאלי", כביכול. כלומר, הוא מתרגז על השירה שבדברים. יש אנשים שקוראים עיתון בזמן שהם אוכלים.
מה שיפה בעיני, במילים אחרות, בתוכנית הזו הוא המפגש עם בעל מקצוע שלא לוקח את המקצוע שלו כמובן מאליו. בעל מקצוע שנדהם ומתפלא על המובן מאליו של מקצועו. כמו סופר שילמד מחדש את האלף-בית, את התחביר. זה נדיר מאוד, בכל מקצוע. זה "מעכב" אותו, כמובן: במקום לגשת מיד לבישול הוא צריך לנסוע לשדה! ולצד השדה יש חממה! ולצד החממה – מכולת וארגז קטן של עגבניות בלי טעם. אין לזה סוף. הרעב כבר מציק, אבל קשה לחזור עכשיו. יש משהו קפקאי במהלך הזה, במובן זה שנגיסה אחת בירק פשוט מחייבת, כביכול, נסיגה אינסופית והתפזרות אינסופית, הליכה אחורנית ולצדדים. העגבנייה כביכול מונחת על השולחן אבל אתה מאיץ עוד ועוד למסדרונות רחוקים, צדדיים, מביט בה כל הזמן, גם מבעד לקירות, גם מתוך מרתפים שכלל לא שיערת את קיומם.
מתחת לשולחן 
החמצתי. ושמעתי כבר קריאות התפעלות – וקריאות התפלצות – על הרטוריקה של שני בעניין העגבניה.
אבל ראיתי חלק מהתוכנית על החלב, ומה שראיתי אהבתי מאוד. גם כאן הוא הלך אל הפרה וקרא בשמה והתבונן בה הרבה, ודן עם הרפתן (טיפוס מעניין מאוד בעצמו) על הרפתות העצמאיות ועל טעם החלב (שהיום מושטח ל"אפס-אפס", במילים של שני).
כלומר, שני הראה שגם החלב הוא עולם, כדבריך, ואינו מוצר שצומח בשקיות על עצי הסופרמרקט.
אהבתיאהבתי
אבל המשפט הזה זקוק לשיפוצים קלים
מדובר בשילוב של ארבע "עולמות" שונים (חיטה, זית, עגבנייה, מלח) שלהתחקות אחר כל מרכיב שלו יידרש זמן רב ובעצם בלתי מוגבל.
אהבתיאהבתי
דרור, אני מסכים לגמרי שההליכה הזאת אחורה, פירוק הבריאה (והבריאה החברתית) של המזון, החתירה תחת המובן מאליו, היא חשובה להפליא.
יש סרט דוקומנטרי נפלא על שני בחורים אמריקאים שמחליטים לגדל תירס, שעושה בדיוק את זה http://www.kingcorn.net/
אבל בשונה מנועם, אני דווקא הזדעזעתי מתוכנית החלב. בייחוד משום שמאחורי הפוזה המשוררית והרגישה של שני, זו היתה לא יותר מכתבת יחסי ציבור של לובי החלב, שהתעלמה ועצמה עיניים מכל מוראות התעשייה הזאת (גם כאשר אנשי התעשייה עצמם התעקשו להעלות אותם, כמו אותו עובד שמספר שמחלבה צורכת חשמל ומים כמו עיר של 150 אלף איש, או כמו החלבנים המספרים על העיוות הגנטי, שיצר פרה נכה המתקשה לשאת את שדיה).
אבל נניח לחלב – באופן כללי יותר:
יש משהו בעמדה האולטרה-מינית, ההדוניסטית הזאת, הכמו-מבקשת לנגוס בעולם ולטרוף אותו, לרסק אותו, להמיר את כולו בעונג, שקשה לי אתה. עם ההתבטלות המוחלטת של המוסר בפני העונג.
שהרי ממש כפי שטעו הנוצרים בהניחם שהשניים תמיד מנוגדים, טועה גם מי שמניח שהם תמיד מתלכדים. ואייל שני מאוהב בדקדנס, או בדימוי של הדקדנס, בארוס שלו, אהבה נרקיסיסטית עד בלי די. וזה בלי קשר לעובדה, שהאיש בשלן בחסד
אהבתיאהבתי
לדור, תודה, שופץ. לאורי – את הפרק הזה לא ראיתי, אבל דווקא בפרק על העגבנייה יש רמזים להקשרים מוסריים של האוכל, כמו בהצגה של היחס בין העגבניה אצל יהודים וערבים, והצגת העובדים התאילנדים ומקומם בהיררכיה התעשייתית. זה מוצג שם במרומז אבל בפירוש זה על השולחן. ומי שרוצה – רואה. בוודאי שזה בולט בהשוואה לתוכנית בישול רגילה בה הדברים האלה פשוט לא קיימים. התוכנית הצליחה להחזיק בעיניי יפה מאוד את שני הקצוות של המקל – החושניות וההראייה של כמה עמל ויחסי כוח יש מאחורי הנגיסה.
אהבתיאהבתי
ראיתי את התכנית והיא מרתקת. שווה צפייה
ונותן טעם אחר לעגבניה .
אהבתיאהבתי
ואם נעזוב וננקה חלק מהאמירות הפילוסופיות פלצניות של שני, יש בה עומק. זו לא סדרה על אוכל. זו סדרה על הדברים הראשוניים שהם הבסיס לחיים שלנו: חלב. חיטה. ענבים (זה מה שאני ראיתי).
בתוך כל האמירות היה שם (בסדרה על החיטה) משפט של שני שאמר משהו כמו – מדינה שאינה מגדלת את הלחם אותו היא אוכלת אין לה זכות קיום
וזה כל כך נכון (הוא אגב אמר את זה יותר בעדינות ממני אבל זה היה הרעיון).
במחשבה שניה – מעבר לעובדה שזו סדרה על תרבות וממש לא סדרה על אוכל, זו סדרה חתרנית. וחשובה.
ושמחה נורא שכתבת על הנושא הזה, כי אני רציתי לכתוב פוסט על הסדרה הזו של שני ועל ערוץ 8 והפקות הדוקומנטרי המצויינות שלו, ואיכשהו זה התמסמס והנה אתה כתבת כל כך מדוייק וכל כך יפה.
תודה.
אהבתיאהבתי
והתרגשתי מאוד, למרות החשש הרב שלי מהדברים שאורי כאן הזכיר. לשמחתי באמת גיליתי אייל שני רגיש לעוולות חברתיות שבאלף תכניות אחרות אף אחד לא טורח להתייחס אליהן.
אני נורא נורא מקווה שהוא לא יעשה תכנית על בשר… עם זה כבר יהיה לי קשה.
הארבע שהיו היו מפעימות.
אהבתיאהבתי
עדיין לא ראיתי את התוכנית החדשה של איל שני, אבל בכל פעם שראיתי אותו בעבר התרשמתי שהוא אדם נדיר: מבוגר שהילד שבו חי ונושם ומתפעל מהיקום.
הוא משורר הבישול
לפני שנים אכלתי ארוחה עיסקית באוקינוס. הפוקצה היתה יוצאת דופן ויכולתי להישבע שאת גרגרי המלח והבזיליקום הוא פיזר כמו שצייר מצייר- טכסטורה מרגשת.
אהבתיאהבתי
אני חושבת שאם יש משהו לנקות הרי זה את השימוש במילה פלצני. זו מילה שמשתמשים בה אלו שלא יכולים להבין משהו, שמשהו מורכב מדי בשבילם. אז הם הופכים דיבור להפרשה מסריחה. כל העניין בתוכנית הזו של שני זה הזכות לדבר ולעשות ניסיונות של דיבור על האוכל.
אהבתיאהבתי
מעניין אם הוא גם יקדיש פרק לתעשיית הבשר…
אהבתיאהבתי
עד כה ראיתי שלושה מפרקי התכנית שמזכירה לי במובנים רבים את התמטיקה של הספר 'בעין החתול' מאת חביבה פדיה. כי זו לא רק ההתחקות אחר המקור, אלא יותר מכך, נדמה לי, יש בה ציור מרקסיסטי רב יופי של חברת השפע.
באחד מפרקי 'מחוברות' מודה אייל שני בפני אשתו שהמסעדה שלו היא בסך הכל מרפאה. מרפאה לתשושי לב בדומה למועדונים, בתי קפה, הימורים, סמים או כל מה שמעביר לבני האדם את הלילה.
המודעות העמוקה שלו לתפקיד המסעדה היוקרתית שלו כמו ההפנמה המצערת שהחומרים שבהם הוא משתמש, ואפילו ככל שהם טריים ומשובחים, הרי שהם רק רמז דהוי לטעם המקור – כל זה הוא הכרה נדירה של אמן ביצירתו, רפלקסיביות שקשה מאד למצוא היום.
אהבתיאהבתי