1.שמות חיבה (הערה תיאולוגית)

כמה מוזר המנהג של אנשים לקרוא למישהו בשם ואז מיד להמציא לו שם אחר, "שם חיבה". הורים קוראים לילד בשם קצר כמו "טל" ומאריכים אותו פי 2 ל"טל-טל", או בשם ארוך – ומקצרים אותו (יחזקאל – חזי), או שפשוט משנים את השם מעיקרו. לנו יש שרקן ששמו הנוצרי הוא "בּוֹבּ", אבל שם זה הפך ל"בוֹביק" ומאוחר יותר ל"נוּשיק". כאילו יש משהו בשם המקורי שהוא חזק מדי, לפחות עבור ילדים או חיות מסוג מסוים. כאילו לקרוא לתינוק "יחזקאל" כבר סוגר עבורו את האפשרויות, מאחה אותו בשמו הסופי, וכל עוד הוא יהיה "חזי" או משהו אחר הוא יהיה "בדרך" אל הרצינות ששמו הרשמי מבטיח לו. אני תוהה אם דבר דומה אינו נכון ביחס לשמות שאנו מכנים בהם את הישות העליונה של העולם (גם כינוי זה הוא כמובן חלש מאוד במקרה הטוב). אנו קוראים לה "אלוהים" למשל, אבל הרי אין זה יותר משם חיבה שימושי וקליט, שהיחס בינו לבין השם האמיתי של אותה ישות הוא כיחס שבין "נוּשיק" ל"בוֹב". הבעיה היא שרוב האנשים חושבים ששם החיבה הוא השם האמיתי שאין בלתו, ואינם יודעים כלל שיש שם אחר, ואם לדייק יותר – שאין שום שֵם.
 
2. מדע (שוק הספרים)

אני קורא עכשיו בספר של וולטר אלוורז על הכחדת הדינוזאורים (מאגנס, תש"ס). הוא האיש שגילה, עם צוותו, את המכתש במקסיקו שלפי הטענה נוצר מפגיעת אסטרואיד או שביט לפני כ-65 מיליון שנה, שינה את פני הפלנטה, ואפשר את קיומנו בכך ש"פינה" את הדינוזאורים מן הבמה ואפשר את עליית היונקים. אתה קורא את התיאור המפורט של החורבן הכלל-ארצי שזרעה הפגיעה הזו, הן מכוח המכה והן בהשלכות עקיפות כמו גלי צונאמי ענקיים והחשכת הפלנטה. לכאורה סיפור שחור משחור, והוא אכן כזה. אבל בד בבד אתה מבין שקיומך הוא תוצאה ישירה של אותו חורבן. אז מה, זה "רע" שהעולם נחרב? המילים, גם כאן, נושרות. שתיקה.

בכלל, בשנים האחרונות הספרים הכי טובים שקראתי לא היו רומנים או סיפורים, ואפילו לא שירה, אלא בעיקר ספרי עיון ובייחוד ספרי מדע. כמה לא מפתיע שספרות נפלאה זו אינה זוכה להצלחה על מדף ספרי העיון כאן.הישראלי אוהב לעיין בעיקר בתולדות בכירי המשטר הנאצי (הנה הופיעה ביוגרפיה של גרינג אחרי כמה ספרי הימלר) ולהבדיל אלף הבדלות – בספרי מורשת קרב מקומית למיניהם. ספרי המדע דמים לאגפים אחרים של ספרות העיון שפשוט לא נמצאים בעברית למעט כמה חריגים, ובהם ספרים על אמנות (old masters). אילולי מפעלו של משה ברש במוסד ביאליק, שהוא כבר בן כחצי מאה, גם ספרי היסוד כמו של ולפלין ווסארי וכו' לא היו לנו. אבל ספרים מודרניים יותר כמו של ברגר, אלקינס, בקסנדל, שאמה ורבים אחרים לא תורגמו לעברית. כמעט כל מה שמעבר לפופיק היהודי-ישראלי הוא "לא ממש מעניין". לכן כל הדיבורים על פריחת שוק הספרים הם בעייתיים במקרה הטוב. ואולי זה מסביר חלקית את האמנות המקומית ואת היחס לאמנות העבר.

באותה סדרת מדע של הוצאת מאגנס קראתי את "מיקרוקוסמוס" של לין מרגוליס ודוריון סגן, המתאר את ממלכת החיידקים שאנו תופסים לרוב כשם קיבוצי ל"אויב" או ל"מחלות". התיאור של הספר מופלא. החיידקים מתוארים בספר כרשת גלובלית שהיא למעשה אורגניזם אחד בן מיליארדי פרטים, ולמרות שיש סוגי חיידקים שונים הם יכולים לתקשר גנטית (כאילו אנו היינו יכולים להעביר מטען גנטי לתפוח אדמה, פחות או יותר), כלומר הם "ישות אחת המסוגלת לבצע הנדסה גנטית בקנה מידה פלנטרי או גלובלי" (עמ' 64). הם מווסתים את אחוזי החמצן באטמוספרה, הם מנקים את המים, ולמעשה הם אבותינו הקדומים. למעשה, טוענות מחברות הספר, מה שההנדסה הגנטית האנושית רק מתחילה להבין נעשה על ידי החיידקים כבר במשך ארבעה מיליארד שנה. אלו לא "bugs" מטופשים ואלימים כפי שאנו חושבים עליהם, אלא תבונה מדהימה בכושרה ובעמקותה – שונה לגמרי מזו שלנו, אבל לא נחותה יותר. אין אף ציבור אנושי שיכול היה, למשל, לאזן את הטמפרטורה הגלובלית לנוכח עלייה בקרינת השמש, כפי שאכן קרה בעבר הרחוק. הספר הזה כל כך מעניין, שפתחתי מחברת מיוחדת להעתקת קטעים מתוכו.
 
3. מוזיקה עתיקה

כמו הפרהיסטוריה הפלנטרית שרבים אינם מודעים לה כלל (עד כדי כך שסרט כמו עידן הקרח משלב בין דינוזאורים לטיגריס שֶׁנְחַרְבִּי (סמילודון), יצורים שעשרות רבות של מיליוני שנים מפרידות ביניהם, ומציגה אותם כאילו התקיימו "ביחד" באיזה "עבר" מעורפל כללי), כך רבים מחובבי המוזיקה אינם מודעים לפרהיסטוריה של המוזיקה. בערך כל המוזיקה שנכתבה לפני שנת 1600, בהערכה גסה, אינה מבוצעת כמעט בישראל, והמאה ה-19 (ושלהי ה-18) זוכה לייצוג יתר, כאילו מבאך, מוצרט ובטהובן התחילה המוזיקה. אבל באך לא היה רק התחלה של תקופה, אלא בעיקר סוף של תקופה. והתקופה שלפניו היא בעיניי תור הזהב האמיתי של המוזיקה, 200 שנה שנגמרים בסביבות שנת 1600. המוזיקה הקולית של הרנסנס היא בעיניי המוזיקה בשיאה, אם מדברים בהכללות גסות. אפילו שיאיו של באך הגדול נראים אחרת כשמאזינים למיסה כמו "מריה הענוגה" (Maria Zart) של אובּרכט מראשית המאה ה-16. ההקלטה היחידה המוכרת לי, של ה"טָאלִיס סקוֹלָרס" בניצוח פיטר פיליפס היא מהממת באמת, אפילו ביחס לאיכות העילאית של הקלטות ההרכב הזה.

זו מיסה ארוכה בערך פי שניים מן המקובל, אורכה 70 דקות, והיא יוצרת מבנה כל כך מורכב מורגש על חומר בסיס פשוט כל כך, שאינך יכול להרגיש שהמלחין עלה על איזו אלכימיה של ייצור אינסוף מן החומר הבסיסי. כמו לבנות עיר מפרוסת לחם. להאזין לזה בדריכות, ואני עושה זאת כבר עשר שנים, משמעו לצאת אל מחוץ לזמן ולהיארג לתוך משהו כל כך גדול ומסועף עד שהוא ממוסס אותך. אינך יכול לאחוז בשום קול, וכך אתה נאלץ להרפות, לא לנסות לזכור או לעקוב, אלא פשוט להינשא על זה. סונטה של בטהובן, ואני מעריץ גדול שלו, נראית פתאום כסוג של פשרה לאור המורכבות הגדולה של יצירה כמו זו. אבל נזכרתי במיסה הזו בגלל הקלטה אחרת, חדשה, של ההרכב – קינות ירמיהו של ויקטוריה, מלחין המסתורין האפל והמרומם (אוברכט לעומתו הוא בהיר, גבוה, נטול צללים כמעט – שוב מילים יגעות, נושרות מן הדבר – האזינו לדגימות דרך הקישורים). מעניין לחשוב על זה כפאר היצירה של התרבות היהודית דווקא – הטקסטים המקראיים המתורגמים ללטינית שהולחנו כה יפה. שימו לב שהרצועה הראשונה ניתנת להורדה בחינם לזמן מוגבל. 

את הכול אפשר לרכוש מהאתר, ועלות הקבצים משתנה לפי איכותם. לא אמליץ על mp3 ואוזניות קטנות לדברים האלו, שנכתבו במקור לחללים מהדהדים של כנסיות. בכלל, mp3 מתאים למוזיקה לא טובה במיוחד, חשמלית או אלקטרונית, מוזיקה של רעש ומקצבים מודגשים. ככל שהמוזיקה מעודנת ומרקמית יותר, הטכנולוגיה החדשה, המכווצת, מתאימה פחות.   

נ"ב – עוד דיסק נפלא של הטליס סק', יפה עד כדי חלחלת איברים, הוא זה.
 
 
 

20 תגובות בנושא “שלוש הערות שסופן שתיקה (הפוסט ה-600)

  1. ושלושה הירהורים – האחד הוא על השם שאיננו. ניפלא הסיכום.
    השני על שאתה פותח מחברות ורושם.
    כותב בכתב יד זאת אומרת.
    נידמה שעוד מעט קט תכונת כתב היד תידמה לדינוזאור.
    והשלישית אודות התהודה.
    הלינקים למוסיקה הם קסם וניזכרתי במיזררי של אליגרי ששמעתי לראשונה בקתדרה של הניו קולג' באוקספורד עם אבא שלי
    והייתי רוצה בשביל התהודה לשמוע אותו כאן

    שבת שלום משובח. ותודה.

  2. המלצות טרם באך מונטוורדי

    ג'זואלדו – מזמורים ל sabato sancto בביצוע הרווג

    דיסקים שיצאו בנקסוס ועלותם אפסית

    under the greenwood tree
    tugend un untugend
    voice of the italian renaissance shirley rumsey
    voice of the spanish renaissance shirley rumsey
    cancionero musical de palacio
    corelli
    couperim
    charpentier
    john dowland
    byrd

    את מאשו והילדגרד אני לא יכול לשמוע יותר מ 10 דקות

  3. רק לחזק את דבריך. בתרבות האנגלוסקסית הכתיבה המדעית-מסאית היא ז'אנר מפואר עם מסורת עשירה, שנכלל בכל תכנית לימודים הומניסטית. לא יכול להיות סטודנט לספרות אנגלית באנגליה שלא קרא את דארווין במקור. חוקרים במדעי הרוח – בפילוסופיה, בהסטוריה וסוציולוגיה – יודעים שהם חייבים להטמיע תגליות ותובנות של מדעי הטבע כדי לא לקפוא על השמרים.

    ספרי מדע פופולרי מוצגים דרך קבע בקידמת חנויות הספרים. הטובים שבהם הופכים לרבי מכר. מה שמפליא זה שבשכבה העלית של הז'אנר הזה אפשר למצוא ספרים שהם בגדר חידוש גם לקהל המקצועי-אקדמי וגם לקהל הפופולרי. הם מעוררים ויכוחים סוערים במגזינים ובעיתונים, יש פולמוסים טלוויזיוניים וכד'.

    בארץ אין לכל זה זכר. כמו שאמרת, חיים בבועה מלאכותית. יש לזה הרבה סיבות, לא רק "הפופיק הישראלי-יהודי" אלא גם תפיסה מאד מיושנת של תיחום בין עולמות דעת, היצמדות לשסע דמיוני בין רוח לחומר.

  4. בהעדפתך את ספרות העיון אתה דווקא מייצג את הבון טון הסמי אינטלקטואלי. דבר עם צעירים "מודעים" היום ותראה שהם לא מוצאים ענין כמעט בפרוזה, אבל ספרי רסלינג למשל, ימצאו בעיניהם מה זה מגניבים. הפרוזה יוצאת נפסדת בגלל שמצד אחד יש לה תדמית מסחרית ומצד שני, בדיוק הקוראים שהיו יכולים להעשיר אותה בקריאתם (כמוך למשל) נמנעים ממנה.

  5. אם יורשה לי לחלוק על עידן ושלי – נדמה לי שאתה קורא אינפורמציה מדעית כגרעין של שירה ו/או של פילוסופיה. לי אין משיכה לסוגה הזאת, אבל את התשוקה לקלף ולקלף כדי להגיע לחומר גלם, למגע הישיר עם הדבר, אני מכירה היטב.

  6. יתכן שתקופת המוזיקה שאתה מדבר עליה הסתיימה ב-1610, עם האופרה הראשונה של מונטוורדי.
    את עקרונות ה"מוזיקה נובה", כפי שנקראה התקופה ההיא, ניסח בוקסטהודה ב-1585, אולם כתב-היד שלו התגלה רק ב-1610.

  7. לשלי, אני לא נמנע מפרוזה בכלל, אבל אני מוצא עניין רב יותר במה שאמרתי, לאחרונה. האמת, זה לא כוחות. העניינים של ספרי המדע האלו כל כך גדולים ומסעירים, שלכתוב רומן שיתחרה בהם זה בלתי אפשרי. כלומר, אלו "רומנים" על מיליוני שנים! מכל מקום, הספרים שאני מדבר עליהם רחוקים מלהיות אופנתיים. הם בקושי קיימים למען האמת. זה מעניין, אגב, בתוך על הדיון על מודרניזם ופוסט וכו' לחשוב על ספר שעוסק בקרטיקון. זה פתאום הופך את הדיון ה"עכשווי" לקומי ממש.

    לעופר, אני לא מכיר רשימה כזו, וגם אם היתה זה לא מעניין לקבל אותה בבת אחת. כל העניין הוא ללכת מספר לספר, דרך ההפניות וכו'. אבל אם שאלת, התחלה טובה תהיה שני ספריה של לאה דובב בעברית, שישה מבטים על ציור-מוסיקה ואמנות בשדות הכוח. הספר השני יצא בנוסח מחודש לפני כשבוע, ויש כרגע קישור בצד ימין למעלה.

  8. מצד שני המרקם הלשוני שלהם לא מעניין, ולכן אף שהם יכולים לגדל מחשבות יפות הם לא מושכים את הלב (שלי).

  9. גם "מזמורי הבתולה" של קאריסימי, שנכתבו ב-1610 מהווים פרשת דרכים מיוחדת במינה. בקטע "משפט שלמה" ישנו דואט בין שתי האמהות הזונות שהוא כנראה הדואט הדרמטי הראשון, הלא דתי, במוזיקה המערבית.

  10. מוזר שאתה אומר כך. אין לי ספק שהגיאולוגיה שאתה מתאר מרתקת, אבל הרי ספרות לא נמדדת (רק) בהיקף המותניים שלה. זה כמעט כמו להגיד שספרות וקולנוע הם לא כוחות, מפני שאת מה שבספר מחזיקות רק מלים, בקולנוע הוא מיוצג ע"י אתר צילום שלם.
    בסופו של דבר אולי לא נכון להשוות בין הז'אנרים, ומובן שזכותך להעדיף את זה על פני זה.

  11. מוסיקה שנפח הצליל שלה גדול אכן לא נשמעת טוב באם-פי 3. האם זה הקריטריון היחיד לאיכותה? בטהובן וסוניק יות' לא נשמעים טוב באיי-פוד. גלד גולד וג'וני קאש גורמים לי בו לבכות.

  12. לארז, אתה צודק, קצת הגזמתי עם המ"פ3, ובכל זאת, יש דברים שאנחנו כבר רגילים להאזין להם בצורה שטוחה. אנחנו ממש חושבים שזה פסנתר, ואנשים לא שומעים שנים פסנתר שאינו מוקלט וחושבים שזה "זה". ולמרות זאת המוזיקה יכולה לעבוד, אפילו ברדיו am. זה נכון.
    למרית, אני חושב שנכונות לך כמה הפתעות. יש כמה כותבים מעולים בין המדענים, והסטריאוטיפ של כתיבה מדעית יבשה פשוט לא הכרחי. קראתי כמה מדענים שכותבים טוב יותר מסופרי פרוזה שזה מקצועם.

  13. בבוז לפלבאים.

    זכורים לי ספרי עיון שזכו להצלחה פה, שאינם עוסקים בביוגרפיות של נאצים או ב"מורשת קרב מקומית למיניה".

    מתמטיקה למשל היא נושא פופולרי יחסית, וגם פסיכולוגיה, ביולוגיה, אסטרונומיה ובלשנות.

    יש גם הצלחה לספרים שעוסקים בנקודת המגע בין ענפים מדעיים שונים לבין היסטוריה. "תולדות ההצפנה" או "רובים, חיידקים ופלדה" הצליחו יותר מאיזו ביוגרפיה של הימלר.

    אגב, גם בתחום ההיסטוריה, מקעקעי מיתוסים למיניהם כמו ספרו האחרון של שלמה זנד נמכרים יפה.

  14. השאלה מה מעניין ולמה היא כמובן כמעט בלתי אפשרית לפתרון, והדיון בה ראוי ובהחלט עשוי לשרטט דיוקן של מעמד בינוני ישראלי על טעמיו ואופנותיו

    "הפילוסופים הגדולים" של בריאן מגי או "משפט פרמה" של סינג (שיש לי נגיעה אישית אליו, לשם גילוי נאות) היו הצלחה היסטרית. נדמה לי שגם כמה ספרים בפיסיקה פופולרית שטיפסו גבוה בסולם (פייגלס, הוקינג). יש לי השערות משלי למה, אבל זו בודאי לא תופעה שספרי עיון במדע (פופולרי) אינם נקראים בישראל (בניגוד לקביעה הנכונה על ספרים על אמנות!!!)

    ועדיין אני קובע בפסקנות (רק שאף הוצאה לא מקשיבה לי!) שרב המכר הישראלי האולטימטיבי חייב להיות "בישול ארוטי עם יוזף גבלס". אני ממתין למיקדמה

  15. מ-NP3, כגון FLAC,APE ואחרים.
    מלבד זאת- לפעמים זה או-או. או לוותר על איזו מוסיקה/דיסק שאתה מאוד רוצה, כי אי אפשר להשיג אותו, או שאתה מתפשר,אם וכאשר אתה מוצא את זה בפורמט דיגיטלי, בשיתוף קבצים, או באיזה בלוג.
    למשל- בזמנו,לפני כמה שנים,זמירה לוצקי השמיעה בקול המוסיקה כמה קטעים מתוך דיסק/יצירה בשם-
    15 WILD DECEMBERS, שאפעס מצא חן בעיני מאוד.
    כל נסיונותי להשיג את הדיסק הנ"ל,עלו בתוהו,ברוב המקרים,אפילו לא ידעו על מה אני מדבר.
    אז לפני כמה שנים,לגמרי במקרה,מצאתי את זה באיזה בלוג,בפורמט MP3,אז מה-להגיד,אם זה לא בפורמט איכותי של דיסק,אז אני מוותר וזהו?
    החיים קצרים…
    לגבי השמעת מוסיקה בארץ- בעיקר משמיעים כאן,מוסיקה של המאה ה-19, וכן בך,הנדל,מוצרט,היידן וכאלה -וזהו.
    לא רק מוסיקה עתיקה לא מושמעת כאן,אלא,גם לרוב מוסיקה שנכתבה מעבר ל- 1900,לא באופן גורף,כמובן,כי הרי יש יצירות של מאהלר,שטראוס ועוד כמה,שנכתבו כבר בתוך המאה ה-20,אם כי,לומר את האמת,הן יותר "שייכות",למרות המועד הכרונולגי של כתיבתן,למאה ה-19.
    מוסיקה שהחא לא רומנטיקה מאוחרת,או פוסט רומנטיקה,מלבד באירועים בודדים,כמו אלה שמארגנת זמירה לוצקי,פשוט לא מבוצעת כאן,והאמת היא,שלרוב גם אין לה קהל.

  16. קראתי את הפוסט במתח רב ונשמתי לרווחה רק כשסיימתי לקרוא את הפוסט; משום-מה חשבתי "שהשתיקה בסוף" בה דובר בכותרתו היא החלטה שלך להפסיק לכתוב את הבלוג מעבר ל-600.

    ובכל זאת, המחשבה (המוטעית כמסתבר) על הסוף גרמה לי להיות "מודע" לרגע-קט עד כמה הפוסטים הללו הפכו לחלק חשוב ביומיום שלי.

    תודה מעומק הלב,
    עד 1200 לפחות…

סגור לתגובות.