החיוך

הספר המכאיב והיפה הזה בא "לפני הכתיבה", כפי שכותב דרור משעני באחרית הדבר שלו, ולא פחות מכך הוא בא "אחרי הדיבור" – אחרי מות אמו של רולאן בארת, כשהוא מרגיש שכל מה שהוא ידע לומר, לנסח, לחשוב – אינו הולם כבר. בארת כתב את היומן מאוקטובר 1977 עד ספטמבר 1979, במה שיסתבר כתקופת חייו האחרונה. היומן לא נועד לפרסום, ויצא לאור לאחרונה, כשלושים שנה אחרי מותו של בארת (בעוד שבועיים ימלאו שלושים למותו).

המבנה של היומן והנושא – הָאֵבֶל – ממצים את היצירה המוזרה והמצמיתה הזו. מצד אחד הפירוק שמכתיב היומן, שבו כל יום הוא "פרק", בו כל רצף חייב להיקטע, ולו בשל השינה שבמהלכה אין מנהלים יומנים; ומצד שני ה"זמזום" הקבוע של האבל, ה"נייח" כלשונו, או, כפי שבארת מעדיף לכתוב, היגון, שהרי "אבל" הוא מונח "תיאורטי" כבר, פסיכואנליטי, וממילא "כללי", ולכן בלתי אפשרי. בדוגמה הזעירה הזו, ההתלבטות בין המונח "אבל" למונח "יגון" שהוא כביכול פרטי יותר  ופחות אינטלקטואלי אפשר למצות את הטקסט הזה, של אדם שכל כולו היה נטוע בייצור של הידע הכללי הזה על העולם ועל אנשים, ידע שעכשיו הוא אינו יכול עוד לעשות בו שימוש. האבל הוא כמו "הלשון" או "הדקדוק", ולכן פרויד ואחרים יכולים לכתוב עליו ולחקור אותו. אבל בארת אינו מוכן, בשום אופן, שמה שהוא יאמר על מות אמו יזלוג לתוך השיח הכללי. הוא רוצה לא ב"לשון" של האבל אלא ב"מבע" של האבל. והמבע הוא אך רק שלו.

(מחשבה מוזרה: ב-27 באפריל 1978 בארת כותב "אני חש את 'יבשוּת הלב' – מרה שחורה", ואני חוגג את יום הולדתי ה-8. אין לזה שום משמעות זולת זה שפתאום הזמן והמקום "נפתחים", פתאום אני רואה את עצמי חי במקביל ליומן הזה, לא – לצדו, כמו בסרט שמצולם מגבוה מאוד, משתלב בזרימת הזמן הזו, נכנס לבמה בתפקיד משני, בדלת רחוקה, אומר את התפקיד שלי שכבר נשכח, אמי אפתה אז מדי שנה עוגות בצורה מספר שנות חיינו, שני עיגולים מצופי קרם שהוצמדו זה לזה, ואני נשפתי בנרות).

"אך ורק שלו" – אין זה עניין של בעלות, של "נוסח" סגנוני. זו מועקה, מפני שהוא צריך לנסח מאפס את יגונו. למה הדבר דומה? לשופט שיוטל עליו לשפוט בלי ספרי חוק, בלי תקדימים. מצב ראשוני זה הוא המסביר במידה רבה את האופן המוזר של הטקסט. כל דף הוא "שורה תחתונה" של סערת רגשות או של דכדוך רגשי, איזו "תובנה" ביחס ליום מסוים, קצה קרחון של שעות "מתות" רבות. הרומן על האבל, אומר בארת כביכול, אינו יכול להיכתב. הרצף המלא של חוויה זו אינו בא בחשבון, לא מפני שאין מלאות רציפה של החוויה, אלא משום שרובה אינה מילולית. אי אפשר לדבר עליה.

(אביו של בארת, לואי, נהרג במלחמת העולם הראשונה כשרולאן היה בן פחות משנה. האב אינו נזכר ולו במילה ביומן האבל הזה. אני תוהה האם עוצמת האבל על האם אינה מוסברת גם באבל התמידי על האב, שצף כאן ומקבל אולי לראשונה אפשרות להיות).

כך, באופן מוזר כל כך, קרובים היגון והאושר; יומן האבל וספר השירה. רגעים בודדים שניתרגמו לדיבור, שחצו איכשהו את הבלתי ניתן לניסוח. כך, למשל, הוא כותב ב-28 במאי 1978: "האמת של האבל פשוטה לחלוטין: עתה משאמא מתה, המוות נושף בעורפי (דבר אינו מפריד אותי ממנו עוד, פרט לזמן"). מעניין: רגש זהה ביטא יעקב שבתאי ב"סוף דבר". מה שעבור בארת היה בלי ספק תובנה מזעזעת ופרטית לגמרי מסתבר, בכל זאת, כשייך לאיזה "דפוס" אנושי שעוד אדם לפחות חולק בו. אין זה מפחית כלל ועיקר מהאותנטיות המזעזעת של ההבנה. להיפך. או בדוגמה אחרת: "מנוחת צהריים. חלום: בדיוק החיוך שלה". החיוך שלה כשהייתה בחיים, החיוך בחלום, החיוך שבזיכרון אחרי היקיצה, החיוך הנכתב צרפתית, החיוך הנקרא בעברית. כמה קשה לשמור את החיוך הזה דרך כל המסננות והזמן. כמה מוזר זה. שאתה יכול לקרוא זאת ולחייך בעצב, וזה כאילו חייכת את חיוכה של אנרייט, אמו של רולאן בארת. כאילו למרות כל המעקשים עבר אליך החיוך, נמסר.

רולאן בארת, יומן אבל, מצרפתית: חגית בת-עדה, הערות ואחרית דבר: דרור משעני, כתר 2010, 300 עמ', 89 ש"ח