בגדים-שאלה-מחדש-אלמוות-פרויקט הומרוס

בגדים

ראיתי את הווידיאו של הסתערות ההמונים על חנות הבגדים השוודית. לרגע עברה בי אסוציאציה לאיזה סרט על מלחמת וייטנאם, בו מסתערים ההמונים על השגרירות האמריקאית בניסיון להשיג מקום במסוק הפינוי. ואז חשבתי שאולי זה העניין, שאנשים מסתערים על הבגדים האלו לא ככניסה לחנות אלא כיציאה, יציאה סמלית מהארץ. בריחה מהארץ. הימלטות. שאולי הקניות בשנים האחרונות מנגנות על המיתר הסמוי הזה שבנפש הישראלית. מעניין שהקניון מחובר בגשר הן לצבא ("הקריה") והן במסילת ברזל לשדה התעופה.

שאלה

"אבא, אתה זוכר?" (מטפלת מהפיליפינים לישיש, היום, אחרי שניגש אליו בן של שָׁכֵן-לשעבר וניסה להזכיר לו מי הוא)

מחדש

בִּשְׁנַת 1200
לִפְנֵי הַסְּפִירָה
הָאַרְמוֹנוֹת מִתְמוֹטְטִים
בִּכְרֵתִים
וּבְיָוָן
אֵין צֹרֶךְ עוֹד בִּכְתָב
אָנוּ נִכְנָסִים
מֵחָדָשׁ
אֶל הַפְּרֵהִיסְטוֹרְיָה
 
(תרגום, ניקוד וקיצוץ שורות לפסקה בספר "פרהיסטוריה: מבוא קצר מאוד" מאת כריס גוסדן, אוקספורד 2003).

אלמוות
"החיים עצמם התגלו עד כה כבני אלמוות" (מרגוליס וסגן, "מיקרוקוסמוס", מאגנס תש"ס).

פרויקט הומרוס
רעיון לפרויקט ספרותי. שם זמני: פרויקט הומרוס. נתונה דמות. נגיד אישה בת 40. כמה פרטים בסיסיים עליה: מקום מגורים, מקום עבודה, 2-3 שורות ביוגרפיות. היא הולכת ביום נתון מנקודה לנקודה בעיר מסוימת. זה הבסיס. הרעיון הוא: לפנות לבערך עשרה כותבים ולכמה צלמים, ציירים, מוזיקאים. אתר אינטרנט. כל אחד יכול לכתוב, בכל רגע, מה שהוא רוצה סביב האישה הזו. מקומות שהיא הייתה בהם, מחשבות שלה, דברים שהיא כתבה, דברים שכתבו אנשים שהכירו אותה. הכול יכול להיכנס, בתנאי שמבחינת המכניס יש קשר לאותה דמות. זה יכול להיות על העבר שלה, על העתיד, על חלומות שלה, על זיכרונות, על ההורים שלה. תמונות, רישומים, מוזיקה. אין צורך בתיאום בין המשתתפים. אין עריכה. סתירות ייתכנו. הרעיון הוא ליצור רומן מצטבר, ענקי, קולקטיבי, של כותבים ויוצרים רבים (בלי קרדיטים לקטעים הספציפיים), סביב דמות בדויה אחת. ממש כמו כתיבת עלילות אודיסיאוס על ידי מחברים רבים, לפי סברה אחת, מחברים שהיום אנו מכנים אותם "הומרוס".