אנו יכולים לדמיין יקום אינסופי – אך לא יקום סופי.  זה משונה, כי אנו חשים בנוח (יחסית) דווקא עם המושג המופשט, הבלתי-נתפס, חסר המשמעות בעבורנו, אך לא עם המושג המוכר לנו, היומיומי.

 

————————-

חלום 1: אני בסטודיו הגדול של הפסָל ד'. אני מבחין שהוא נעשה רזה מאוד. הוא עומד בגבו לחלון פנורמי שממנו נשקף נוף הרים, "סיניים" קצת, כחולים. אני חושב להוציא את הפלאפון ולצלם אותו עם הנוף הזה, התמונה כאילו כבר "מוכנה", מרהיבה – דמות בנוף. אני מתקרב לחלון ורואה שבין הסטודיו להרים הנפלאים, בבקעה, יש מחנה פליטים. הוא אומר לי, "כאן למטה זה חברון".

 

————————-

חלום 2 (6.3.10). אני קובע פגישה עם ישראל פנקס. מגיע לביתו, ברחוב ארלוזורוב ליד הים (איני יודע איפה הוא גר). אבל כשאני בבית זה כבר הבית של רפי לביא. אני שואל מישהו אם אפשר להתבונן בעבודות האמנות שעל הקירות. אני מתחיל לעבור ולהסתכל. כל מיני אובייקטים של אמנות מודרנית, ציורים של "דלות החומר", תלויים בצפיפות. אני ממשיך ללכת בבית ומבין עד כמה הוא גדול, עצום ממדים ממש. עוד ועוד חדרים, אולמות, ואנשים יושבים פה ושם, קוראים ספרים, נחים. מדי פעם מעיפים בי מבט אבל לא פונים אלי. אני כבר לא מביט באמנות, ונדמה לי שברגע מסוים הקירות נהיים ריקים. לבסוף אני מגיע לחדר שגובל בחצר אחורית. יש שם דשא ועץ, והעץ עומד בגשם – גשם דק שממלא את כל השמיים, גשם מקווקוו כמו בהדפס עם הגשר של הירושיגה. אור יפה שפוך על העץ. אני עומד שם ודמעות עולות בעיניי. דממה, רק קול הגשם הרך. ויש שם איזה צינור פשוט שיוצא מן האדמה ופרחים צהובים בו, כמו באגרטל. חרציות אולי. אני חושב, "זה כמו החרציות שהיו בנתניה". אני מסתובב לחזור מהחצר אל הבית, ואני רואה שיש שם בנק. סניף של בנק לאומי. אני נכנס לבנק ומבין שהוא ממש צמוד לבית שיצאתי ממנו. אני מסתכל מתוך הבנק שמאלה אל הבית של רפי לביא, ואז יוצא מהבנק אל החצר (כבר אין גשם ואין שם שום דבר), ונכנס בחזרה לדירה.

 

 

3 תגובות בנושא “2 חלומות, הערה

  1. שאלתי את יוסף לגבי פתרון החלומות שלך-
    הוא אמר שלגבי החלום השני – אכן צריך בנק צמוד לכל מי שעוסק באמנות,
    ולגבי הראשון – זה לא חלום-
    בינינו לבין האוטופיה הישראלית אכן חוצץ מחנה פליטים בדרך,

    יום טוב

  2. בדיוק שבתי ועיינתי השבוע במשפט הפתיחה של ברנהרט ליואל הופמן המשיק במשהו להערה בה פתחת את הרשימה.
    אני לא בטוח עד כמה אדם יכול לתפוס אין סוף.
    למשל אצל הסטואה העולם סופי בזמן, וכנראה גם במרחב. על פי חישובים שונים של עולם הגלגלים
    אצל הפריפטטים, יכולים היו להגיע לידי חישוב גדלו המוערך של הקוסמוס הפיסיקלי.
    מעניין כי גם בטימיאוס לאפלטון, צורת הקוסמוס הפיסיקלי היא כדורית (הצורה הגיאומטרית השלימה ביותר) ובאשר היא חומרית, היא אינה אידיאה ולכן אינה סופית.
    אחד מתיאורי האינסוף הקוסמי המוקדמים היפים ביותר גם מן הבחינה הספרותית, מובאים בספרו של טיטוס לוקרטיוס קארוס, על טבע הקיום (מהדורת תרגום: שלמה דיקמן), סוף הספר הראשון.

  3. בתגובה הקודמת צריך היה להיכתב: היא אינה אידיאה ולכן הינה סופית.
    וגם הוספה, אצל הוגים הלניסטיים אחדים דובר על אפשרות של פקיחת עיין פנימית אצל האדם, המסוגלת לצפות אל מרחבי הקוסמוס.

סגור לתגובות.