גבריאל בלחסן, "עתיד", התו השמיני, 2010 – טיוטה לרשימה
 
על עטיפת הדיסק הולך מישהו ושני כלבים מלווים אותו משני צדדיו. מביטים זה בזה. או שהוא מביט בהם. נזכרתי בשוּרת הפתיחה של התקליט הקודם ("בשדות"): "מרחוק זהב קורא לי / מקרוב – פלסטיק מקומט". דבר דומה קורה בין שני השירים בתקליט החדש: שני שירים שכותרתם "דשא". שני שירים הפוכים לגמרי בהלחנה ובטקסט: "ציפורים נפלו כמו אבן" בשיר דשא א' מול "הוא חולם שהוא עף מעל האנשים" בדשא ב'. כל אלו ואחרים הם צורות של תרגום קושי ("בי-פולאר", "מאניה-דפרסיה") לאמנות. לפעמים המבנה הכפול הזה נהיה לפיצול פנימי של הקול והמבט. אפשר למצוא בשיר אחד שירה בשני קולות (נמוך וגבוה), או מבט ב"גבריאל" שבשיר מצד "מישהו אחר", כמו בשיר "עץ אגוז" (בוודאי אחד השירים הגדולים שנכתבו בישראל בעשור האחרון), שבו גבריאל אחד שוכב במיטה ואחר כבר מסתכל בו וקורא לו בשמו, כמו שקוראים למישהו אחר.

לא נוח לי עם הדיבור על "מחלת נפש". כמה מן הגאונים הגדולים של המערב היו ככל הנראה מאנים-דפרסיביים על פי ההגדרה הפסיכיאטרית. בספר "מאניה-דפרסיה ויצירתיות" דנים המחברים בשוּרה של גאונים בהקשר זה – ניוטון, בטהובן, דיקנס, ון גוך. הטענה שלהם מרחיקת לכת – לא רק שיש קשר בין מאניה-דפרסיה וגאונות, אלא שסוג מסוים של מאניה-דפרסיה הוא הכרחי למה שאנו תופסים כיצירה גאונית. בלי להיכנס להגדרות ולהכתרות, ברור שבלחסן הוא אחד הכותבים הכי מעניינים ומוכשרים בישראל היום, גם בהקשר הכותבים לספרים (סופרים, משוררים), וקל וחומר שבהקשר של הכותבים לתקליטים.    

אבל העניין של בלחסן אינו רק במוזיקה ובטקסטים על החיים שלו עם מחלה מייאשת. המחלה הופכת אצלו למטפורה חברתית. כלומר, אפשר היה בטעות להקשיב לתקליט הזה כתקליט של חריג (סובל, מאושפז, מטופל) מול נורמה חברתית (בריאה). אבל כשבלחסן מדבר על החברה הישראלית הוא מדבר עליה בסמכותיות של מי שמחלתו הפרטית דומה לנורמה החברתית ואולי גם נובעת ממנה. כך, המחלה הופכת למקור הסמכות ולמקור הלגיטימציה של הזעם. ההבדל בינו ובין החברה הוא, שהוא יודע שהוא סובל, והחברה – לא יודעת. החברה שמפציצה ("ניצחנו") אבל קוראת הורוסקופים בעיתוני ימי שישי מתוך חרדה לבאות; שסוגדת לכוח (הדוגמאות מ"כדורי הרגעה בדבש", ויש המון אחרות), אבל מכורה לתענוגות שמעלימים את תוצאות הכוח ההרסניות מתמונת המציאות, וכו'.

השיר האחרון בתקליט (נדמה לי שהוא הופיע באחד מהתקליטים המוקדמים שלו? אני לא מוצא את הדיסק) הוא תיאור של רשת אימתנית של שנאה, ניוול, אכזריות, טינופת וכו' וכו'. הנקודה היא שבלחסן אורג את עצמו לתוך הרשת הזו, ולא מדבר עליה כמטיף מבחוץ. הוא יורד עם מגזין פורנו לשירותים של התחנה המרכזית בתל אביב, וכאילו מציב את עצמו בזה בתחתית הגיהינום, צומת הדרכים והתנועה החברתית – משם הוא רואה את "הכול", כלומר את היותו במרכז חברה מדורדרת. משם הוא כותב. הוא לא "מציל" את עצמו על ידי הבדלתו מן הכלל. זה היה הרבה יותר קל, לו ולנו, לקבל "דמות נביא" נקייה. וראו גם כאן [מחשבה לפיתוח: השוואה לשירים הברלינאיים של אצ"ג ב"אימה גדולה וירח"].

אם היו מאזניים לתרבות הישראלית אפשר היה לשים גרם אחד מהתקליט הזה מול כמה מאות של יצירות אחרות, של תוכניות טלוויזיה, של ריאליטי, של מוזיקה "רגועה" (כדורי ההרגעה בדבש שמספקת התחנה הצבאית). מול כל כך הרבה קלוּת דעת מעמיד התקליט הזה כובד עצום. כמו בשאלה הידועה, מה יותר כבר, קילו ברזל או קילו נוצות. מובן שהמשקל זהה. אבל צריך הרבה נוצות כדי לאזן מטיל ברזל אחד.

עוצמה רגשית כזו מוכרת לי ברוק הישראלי רק בחלק משירי "אפר ואבק". מאז עברו 20 שנה. יותר מזה: לתקליט של פוליקר-גלעד היתה השואה כולה כ"בסיס" או כ"תנור" רגשי. לבלחסן יש רק את עצמו. ללמדך שכאב של אדם אחד עוצמתו רבה כמו כאב של מיליונים. כללי האלגברה לא חלים כאן.

הביטוי של כובד הברזל הוא בדחיסוּת. כבר בשיר הראשון זה קורה. אורך השיר הוא 8 דקות. אבל כבר אחרי 5 דקות אתה מרגיש כאילו אתה כבר שומע מוזיקה חצי שעה. המילים בחצי השני של השיר מכוסות במוזיקה ולא ניתנות כמעט לקליטה (הן גם לא מודפסות בחוברת של הדיסק). זה יוצר הרגשה של מחיקה, כאילו המילים קשות מדי, כבדות מדי לאוזנינו. מרוטשות. מדי פעם אתה קולט מילה, ברור שזה וידוי שורף. ברור כבר מן ההתחלה שבצמוד למה שהתקליט אומר יש גם דברים שהוא לא מסוגל לומר, שהוא מחק. כלומר, שהמוזיקה של התקליט היא גם "גרסת כיסוי" של משהו שאי אפשר באמת לבטא אותו. השיר נושא עליו את המחיקה הזו, ובהיותה בלתי מוגדרת, הוא הופך לדחוס הרבה יותר ממשקל המילים שנאמרו בו.

המעבר מהזהב הרחוק לפלסטיק המקומט קורה בשירים האלו בכל מיני צורות. למשל, "בחושך הוא הגיע, בחושך הוא ילך, ובחושך שמו יכוסה באבן" ("בשדות"). זה ציטוט מקהלת (ו' 4), "כי בהבל בא ובחושך ילך ובחושך שמו יכוסה". השיבוש הקל של הפסוק, בעיקר בהוספת ה"אבן" בסוף, הוא אופייני לבלחסן. הוא "מקלקל" את הפסוק בכך שהוא זורק בו "אבן". אבל באופן מוזר, האבן הזו מחזקת את הפסוק, לא רק שוברת אותו. הוא שובר את האלגנטיות המסתורית של קוהלת ומוריד אותה לאדמה, ממיר "הבל" ב"אבן", צונח מאזורי הזהב הרחוק למקומו של הפלסטיק המקומט. למרבה הפלא, נוצר זהב חדש. אולי מקומט וקרוב יותר מקוהלת, אבל זהב.

[נקודה למחשבה: האופנה של "חזרה למקורות היהדות" והלחנתם, לפעמים בתמריץ כספי כפי שפורסם לאחרונה, שרק מדגישה את המרחק והפער מן המקורות הללו, שהרי אנו חוזרים רק למשהו רחוק מאתנו; לעומת זאת דווקא השימוש ההרסני של בלחסן במקורות כמביע קִרבה גדולה]
 
 
 
 

7 תגובות בנושא “קילו ברזל (גבריאל בלחסן, "עתיד")

  1. זו ביקורת מעניינת וראויה, אבל ארבע עשרה פעמים בטקסט הזה יש מרכאות סביב מילים, מבלי שמדובר בציטוט. למה? למה אי אפשר לומר שהוא הופך לדחוס, במקום לומר שהוא הופך ל"דחוס"? למה אי אפשר לומר שהתקליט אומר משהו, במקום שהוא "אומר" משהו? למה אי אפשר לומר מוזיקה רגועה, במקום מוסיקה "רגועה"? לא ברור לי.

  2. כל מיני רגשות שכרגע קשה להגדיר. אולי האלבום קימט את מה שצריך לקמט

  3. "נהניתי" לקרוא.
    דרור – הצעה – אולי ללמד טקסטים שלו באחד משיעורי הספרות שאתה מעביר?

  4. ביקורת מאוד טובה ומאוד מענינת.(יותר טובה מהביקורת של עכבר העיר שרצו"להציץ לבית המשוגעים")

סגור לתגובות.