הופכי הסרטנים

דליפת הנפט הנמשכת כבר כמה ימים במפרץ מקסיקו היא, עבור בעלי חיים רבים, אסון צ'רנוביל, או הירושימה. אבל רוב ההתייחסויות שראיתי אני לאסון הדגישו את כמות הדולרים שתידרש לתיקון. אולי זה נובע מכל שאיש אינו יודע ואינו רוצה לדמיין את ממדי האסון מתחת למים. התמונות המציגות כתם שחור הן חשיפה של האסון והסתרה, בעת ובעונה אחת. גם במובן זה שאינך יכול לראות מה שמתחת למים, וגם במובן זה שאינך יכול לראות את ההשפעה של האסון הזה על חייך שלך. האמריקאים כבר מתחילים לראות את הבומרנג המתקרב אל היבשה, אבל זה לא ייעצר בכך. אם התמוטטות הכלכלה היוונית משפיעה על כל השוק האירופאי, ברור שהתמוטטות מערכת אקולוגית בקנה מידה כזה משפיעה הרבה מעבר לגבולות הכתם.

אנשים נחרדים לגלות בתצלום רנטגן כתם בָּרֵיאה. הכתם שבאוקיינוס הוא רחוק מהריאות, מצד אחד, אבל מצד שני הוא הרבה יותר גדול. אבל לא מלמדים ילדים, שהופכים למבוגרים, שמערכת האוקיינוסים ומערכות הנשימה והדם שלנו הן מערכות משולבות. וגם כשכבר כן מתייחסים לזה, ההתייחסות שטחית. מכבים את האור לשעה, מצלמים את זה, וממשיכים, עד לשנה הבאה. המנטליות היהודית-נוצרית של אפשרות ה"כפרה" באירוע חד פעמי (מבלי להיכנס להבדלים הדתיים העמוקים בין הדתות בנקודה זו) היא הרסנית במקרה של הסביבה (מילה מטעה, כאילו יש "אני" במנותק מ"הסביבה"). בחיים הממשיים, אין מחילה ואין כפרה. ממי נבקש מחילה, מאפיפיור הדגים?

חוסר האונים מול אירועים כאלה הוא מדכא. התקשורת מתייחסת לעניינים האלו בצמצום. את הידיעה הזו אפשר למצוא היום לא בעמוד הראשי של ynet, אלא בעומק האתר. בעמוד הראשי – שוחד, טאבו, שחיתות. הנשיא אובמה מדבר על "אסון סביבתי חסר תקדים", אבל אותנו מעניין יותר כמה דולרים העביר זה לזה במעטפה. המעטפות חשובות כמובן, אבל חלוקת הקשב ותשומת הלב מעוותת מן היסוד. אני מודה שאני חושב על הדגים של מפרץ מקסיקו ועל הקופים האומללים שוועדת שרים הפקירה, למרות הצעת החוק של ח"כ יואל חסון (שאינה אוסרת על ניסויים אלא רק מבקשת להחמיר את הפיקוח עליהם – ואפילו היא נדחתה), יותר מאשר על כרישי הנדל"ן של ירושלים.

מה שיכול מעט לעודד את העצב העמוק שמשרות עלי ידיעות מסוג זה הוא אנשים כמו אלה, אמריקאים שהופכים סרטנים על חופים ומאפשרים להם לחזור למים. האם זה מבטל את הרעלת הנפט? מובן שלא. אבל גם הרעלת הנפט לא מבטלת את פעולתם. אולי לדאוג לחתולים שבחצר ולדרורים שעל העץ שמול הדירה שלך לא יעזור לדגי מפרץ מקסיקו. אבל זה יעזור לחתולים ולדרורים, וגם הם שווים איזה דבר.

הסרטנים האלו – "סרטני פרסה" (horseshoe crabs) נראים לרוב האנשים כיצור סתמי ואולי דוחה, אבל אלו תושבים ותיקים בכדור הארץ. הם קיימים כשלוש מאות מיליון שנה (לשם השוואה, האדם בגרסה שאיכשהו קרובה לנו קיים מאה אלף שנה בלבד). כלומר הם עתיקים מאתנו פי שלושת אלפים (בהשוואה היפותטית לפרט אחד, אם אדם חי 100 שנה, הסרטן הזה חי 300,000 שנה). אלו יצורים שפיטר וורד, בספרו "בעקבות מתושלח" (1992) מונה בין "המאובנים החיים", כלומר יצורים חיים שהם שרידים הדומים למדי למאובניהם העתיקים.

אנו מוצאים סרטנים כאלו כבר בתקופת הקמבריוּם, לפני כחצי מיליארד שנה. הנה מאובן של אחד מתקופת היוּרה, לפני כ-150 מיליון שנה. הם יכולים לראות קרינה אולטרה-סגולה (אולי שריד לזמנים עתיקים בהם הייתה קרינה זו חזקה יותר?) ויש להם עשר עיניים. וורד כותב כי הם "עבדים" לירח, מפני שהם כפופים למחזור הגאות והשפל, הנגרם על ידי כבידת הירח. הם יודעים מתי הגאות עולה, ובגאות גבוהה במיוחד (שנתמכת בכבידת השמש) הם יוצאים להטיל את הביצים בחוף. הנקבות נושאות את הזכרים על גבן. הפלא הגדול הוא שהסרטנים בוקעים אף הם בזמן גאות. הם יודעים לחכות לגאות מתוך "ביצתם". או אז הם חוזרים לים ובתורם מגיעים לחוף. אפשר לראות את מחזורי הסיבוב של הירח ואת חיי הסרטנים האלו כדבר אחד. זה נמשך, כאמור, שלוש מאות מיליון שנה. איני יודע אם הנפט קטל גם מן הסרטנים הללו, אבל תיאור כזה (שהוא כמובן בבחינת משפט אחד בלבד בכרך עבה שאפשר לכתוב עליהם) אפשר לכתוב על כל יצור שחי בים. במילים פשוטות, כשאתה מרעיל סרטן כזה, או קהילת סרטנים, אתה קוטל בכמה שעות תהליך של שלוש מאות מיליון שנה.