"הוא עוד עונה לשאלות", אומר לי הבּן, "אבל הוא השתנה". אנחנו הולכים במסדרון מלא בפרסומות של חברות תרופות. תרופות לדיכאון עם תמונה של ליצן. תרופות לאיברים. ככה כתוב שם. בקצה המסדרון אני צופה שתהיה דלת אבל אין. פשוט ממשיכים ונכנסים לחדר שלו. זה חדר פרטי, גדול. יש בו הרבה מיטות, אבל כולן מוצעות וריקות. הוא שוכב במיטה, השנייה ליד החלון. ליד המיטה תלוי בגד ים מטפטף. מיד אני רואה מה שקרה. הוא הפך לילד. ילד רזה, אולי בן 10. רואים שזה הוא, אין ספק בכלל. אבל כמו במראות המעוותות האלו שמותחות אותך או מכווצות אותך. "זה מדהים", אני אומר לבּן (בחלום הוא מוחלף בדביר בנדק, השחקן הנהדר הזה), אבל הבן כבר לא שם. "אריק", אני פונה אליו, אני שומע את קולי. אני רוצה לשאול אותו משהו על המלחמות. איך הוא חושב על זה היום. משום מה עולה בזיכרוני ההתחלה של "ולס עם באשיר". אני רוצה להגיד לו שהפסקתי לראות את הסרט אחרי כמה דקות, כשיורים בכלבים. הוא מחובר למכשירים רבים. לא ייאמן כמה הוא דק. אני רואה מהחלון שדביר בנדק יושב על אופנוע כבד בחצר של בית החולים וברור לי שהוא מחכה לי. יש לו על היד שעון ענקי כזה, שעון כבד עם הגנה מפלסטיק קשיח. אני מחזיר את מבטי ועיניו כבר פקוחות. אני שומע את השאלה שלי, שאותה איני זוכר כבר, אבל היא נוגעת למלחמה. הוא עונה לי כך: "עכשיו אני ילד. עכשיו אני לא יודע". ואני שם לב שקולו לא השתנה כהוא זה.

2 תגובות בנושא “אריק שרון (חלום)

סגור לתגובות.