די התמכרתי לסדרה של ה-BBC שכתבתי עליה בפוסט הקודם. אני שומע ארבעה-חמישה ליום. מעבר למידע ההיסטורי המרתק, ולהגשה המעולה (כשהחפץ הוא, למשל, כלי בישול, מראיינים טבח; כשמתוארת גביית מס מסופוטמית הולכים לכלכלן, וכך העבר מואר מיד במונחי ההווה). הסדרה הזו גורמת לי להסתכל מחדש על חפצים. כל חפץ, אני מבין פתאום, יכול להיות מרכזה של תקופה היסטורית, פרט ש"מייצג" בעל כורחו את "השלם". החפצים שהסדרה סוקרת הם בחלקם חפצים מלכותיים, אבל בחלקם "סתם" סירים, גרזנים, פסלונים. ברור שמידע אינסופי לא נמסר, אבל זה בדיוק העניין – ההרגשה שכל חפץ מוקף במרחבים של זמן-מקום שהוא קשור בהם גם אם אי אפשר לראות איך בדיוק.

כמה דברים מעניינים לגמרי: שתי יצירות אמנות קדומות, פסלון של צבאים שוחים וצלמית של בני זוג בתנוחה ארוטית רחוקים מאוד בזמן ובמקום זה מזה, אבל דומים להפליא בכך שהם מתארים קשר, זיקה בין שניים. בעוד שרבים מכלי העבודה הם "אחד" – גרזנים וסכיני אבן, האמנות כבר מתחילתה עוסקות בדיאלוג, ביחס בין דברים. לכן העלי הזה, שהוא גם ציפור, הוא יצירת אמנות בלי ספק. הגרזן אף הוא כמובן מצוי בזיקה (לדבר שהוא חותך), אבל הוא שלם בתוך עצמו בזמן שהוא אינו בשימוש. חפצי האמנות נמצאים בזיקה ובמגע משמעותיים גם כשהם "במנוחה", בתוכם. וראו את זה.

לפעמים ההבחנה לא פשוטה. כמו בגרזן שנחצב באפנינים איטליה, לוטש בעמל רב בצרפת, ונמצא באנגליה (איזה מסע!). הגרזן שרד כמה אלפי שנים בלי שנפגם. דהיינו, לא השתמשו בו. איננו יודעים מדוע, אבל אני שואל את עצמי האם לא משום יופיו הרב, משום הדרמה שמתרחשת במרקם שלו ובין קצותיו (הכלי עשוי אבן jade, ירקן או "איחד" כמינוחו של דן דאור ז"ל) נמנעו מלהרוס אותו.

מסלולי הנדודים של החפצים וקורותיהם מפעימים ממש. אתה פתאום מסתכל על כל עיפרון ו כל כוס וכל אגרטל כרובינזון קרוזו בפוטנציה. למשל, כד ג'ומון יפני (היפנים היו הראשונים בעולם לפתח קרמיקה, ואין פלא כי הקרמיקה שלהם היא הנפלאה ביותר גם כיום), שכעבור כמה אלפי שנים מהוצאתו מן האש צופה בעלה-זהב מבפנים, וזכה לחיים חדשים, שונים לחלוטין מאלו שכביכול נועדו לו על פי עיצובו המקורי. הכלי הזה, היפה כל כך, אינו רק יפה. הוא מסמן רגע קריטי של שינוי קולינרי – המצאת המרק והתבשיל, רגע שבו אנשים יכולים לאחסן מזון לזמן ארוך יותר. שינוי זעיר כזה, של המצאת הכד, משנה את הדיאטה האנושית, את הבריאות האנושית, ואת התרבות כולה.

מרחבי הזמן עצומים. אלפי שנים של המתנה-כביכול של דברים, עד שהגיעו לאינטרנט ולעינינו. חפצים כאור מתעכב של כוכבים (תרבויות) שנעלמו כבר. ולצד זה, עד כמה לא הרבה השתנה. כמו מעין קריקטורה מצרית קדומה שחוברה לסנדלו של אחד הפרעונים הראשונים, מעין קריקטורה פוליטית של כוח, שמתארת את השיטה העתיקה של שלטון בכוח המופנה כלפי אויב חיצוני, כוח שתמיד אפשר להפנותו גם פנימה. כתב החרטומים אומר, אם אני זוכר נכון, "הם לא יתקיימו", והכוונה לאויבים – ראשית הגדרתם כ"הם" ואז חריצת הדין – הכחדה. או בחפץ אחר, מאוּר במסופוטמיה, תיבה שמעוטרת בתיאור של גביית מס: למטה בני העם מעלים מס במאמץ, ובקומה העליונה העשירים שרועים, שומעים מוזיקה, לא מודעים בכלל למה שהולך למטה ושמאפשר את קיומם השאנן, או לא רוצים לדעת. אפשר לראות את זה היום, מחר, בתל אביב.

וכו' וכו'.

5 תגובות בנושא “עדכון מה-BBC

  1. מזכיר לי ספר שהייתי מרותקת אליו בילדותי, עוד לא היו סדרות מנהרת הזמן וכל אלה, ובספר חבורת ילדים נסעה כל פעם בזמן לאחור. אני זוכרת משפט אחד (לא יודעת אם זה היה שם הספר): "כמה מילין מפה עד בבל"
    החפצים הם חיבור לזמנים ואנשים רחוקים מאד (מזכיר קצת את "חפץ המעבר" בהארי פוטר 🙂

    1. יש בזה באמת משהו מטעם ספרי הילדים או התסכיתים הישנים. והיפה הוא באמת שכל חפץ יכול להיות בעתיד רחוק כלשהו "חפץ מעבר", אפילו המקלדת הזו.

  2. המסעות של החפצים באמת מפעימים, חכה שתגיע לפסל רעמסס והדרך שעבר הסלע הענק ממחצבתו להיכל בו הוצג כמה אלפי שנים (לפני שנגנב לאירופה). כל זה בעולם בו הטכנולוגיה היתה חבלים נהר ובולי עץ.

    הזכרת לי גם פרק בספר הנאות וייסורי העבודה של אלן דה בוטון בו הוא עוקב, בקושי משהו, אחרי מסעו של דג הטונה מסיפון הספינה האינדונזית עד למקררי הסופרמרקט. מסע מדהים, וחזק במיוחד למי שכמוני מורגל לראות את מגשי הפלסטיק עם הטונה במקררים של הסופר בכל פעם שאני עושה קניות.

  3. בדיוק אתמול האזנתי לפרק על רעמסס ה-2. היתה לו הערה יפה שם בנקודה שאתה מזכיר, שגם אחרי 3000 שנה של התקדמות טכנולוגית מי שלקח (שדד?) את ראש הפסל התקשה לעשות זאת (לפני כן אנשי נפוליאון חוררו בו חור בניסיון-נפל להרימו). ובסופו של דבר הצליחו להרימו (מנהל המבצע היה "איש שרירים" של קרקס!) בשיטות דומות לשיטות שהשתמשו בהן כדי לגרור את הגרניט למקומה.
    ויש גם פרק סמוך שמעמת את הגרסה של סנחריב מלחך אשור עם הגרסה של ספר מלכים על המתקפה האשורית על יהודה, ממש מזכיר את "מלחמת ההסברה" סביב "המשט" ואירועים רבים אחרים. שוב תודה לך אסף על ההפנייה לסדרה הזו. אני ממש שוקל לנסוע לבלומסברי בגללה.

  4. שירת החפצים. יפה כתבת. מתפעלת כל פעם מחדש על אהבתך הנבונה לאמנות שהיתה גם שימושית וגם ביטויית. תמהה מתי תפנה מבטך למה שקורה היום. בקרמיקה ובכלל. אשמח לקרוא מה שתכתוב אז. וגם אהנה

סגור לתגובות.