יוג'ין מארה, נשמת הנמלה הלבנה (1925; פרק ראשון; תרגום מאפריקנס לאנגלית של ויניפרד דה קוק)
תודה לעידן לנדו על ההפניה לספר.
- "במשך תקופה של עשר שנים חקרתי את הרגליהם של הטרמיטים ואת הפסיכולוגיה שלהם. התבוננות כזו מגלה פלאים חדשים מדי יום… תפקוד הקהילה, או הפסיכולוגיה הקבוצתית של הטרמיטים, נפלאה ומסתורית כמו זו של בני האדם".
- התקשורת ביניהם נראית כטלפתיה.
- הטרמיטים יוצאים לראשונה למעוף אחר שהות בקן. הם לא ראו אור יום ולא שמעו על טורפים. אבל בתשעה מתוך עשרה מקרים הם לא יצאו למעוף עד שכל הציפורים בסביבה ינוחו בקִנים שלהן.
- קן טרמיטים הוא חיה אחת שאיבריה לא חוברו פיזית. חלק מהפרטים משמשים כ"פה" אוכל, חלקם – כאברי הגנה, חלקם – כאברי רבייה. הטרמיטים המעופפים הם אברי הרבייה.
- מטרת המעוף – להתפזר, כמו אבקנים של פרח ברוח.
- הנקבה מגיחה מהקן, עפה, נוחתת, ותולשת את ארבע הכנפיים שלה במהירות כה רבה עד שעין אנוש אינה מבחינה בתנועה. זאת לאחר שהכנפיים צומחות במשך חודשים. הן נתלשות, לפעמים אחרי מעוף של שניות ספורות.
- לאחר התלישה הנקבה מוצאת מקום מתאים ונעמדת כששלושה רבעים מגופה האחורי מוטה לאחור. היא ניצבת כ"פסל של טרמיט". היא משדרת קריאה לעזרה, אבל אין זו תדר קולי. כנראה ריח. הזכרים קולטים את התדר הזה, גם ממרחק רב, גם כנגד הרוח, ומיד באים.
- זכר נוחת בסמוך ל"פסל" הנקבה, תולש אף הוא את כנפיו, וניגש אליה. ברגע שהיא חשה את מגע מחושיו, היא מתחילה לרוץ בשיא המהירות. הזכר בעקבותיה. הם מחפשים בית.
- הזכרים והנקבות חיים שנתיים בקן ואין שם שום הזדווגות ורבייה. הם חייבים לעוף, חייבים לתלוש כנפיים, חייבים לבצע את הטקס הנזכר לעיל – בכדי להתרבות. אם אפילו שלב אחד יימנע מהם, לא תהיה רבייה. למשל, הם חייבים לעוף; אפילו לשניות ספורות. אם אדם ייקח טרמיט שבקע מהקן ויניח אותו/ה ליד בן המין השני בטרם מעוף – הם לא יזדווגו. ואם לא יניחו להם לתלוש את כנפיהם כרצונם – הם ימותו.
- "שנייה בזמן, 7-8 סנטימטרים במרחב, הינף כנפיים אחד – הם עבור הטרמיטים תהום שרוחבה אינסופי, המבדילה בין שני אופני קיום".
מתחת לשולחן 