אני מתכנן לבקר הקיץ הרבה במוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב. המוזיאון מתפרש על פני שטח גדול שאפשר להתהלך בו, ויש משהו צנוע ושקט בביתנים האלו, שהמולת האמנות העכשווית לא דבקה בהם. הזמן שחלף הסיר מהמקום את הזוהר, והמוזיאון עצמו – לא רק המוצגים בו – זכה בעתיקוּת מסוימת. שמו של המוזיאון מטעה וסותר את תוכנו, שהרי יש בו מוצגים רבים שהכותרת "ארץ ישראל" אינה שייכת בהם. מכל מקום, המוזיאון הזה רומז לעברו הרחוק של המקום הזה, ומזכיר למי שצריך תזכורת כזו שהמקום הזה לא נולד ב-1948. זו החמצה גדולה של מערכת החינוך. אתה גומר בית ספר ואינך יודע דבר על הנוכחויות הזרות הרבות שהיו כאן והשפיעו על הסביבה. פרסים? יוונים? פניקים? ממלוכים? מה זה? היה מנדט בריטי ואז אנחנו. שמו של המוזיאון ממשיך את הלך הרוח הזה. אפשר היה לכנותו אולי "מוזיאון המקום הזה".

ביתן הקרמיקה מלא דברים יפים שנדחסו לא כל כך ממקומות שונים, אלא מזמנים שונים. אמנם יש כאן חפצים מקפריסין, יוון, אוגרית,

גביע ראש אריה, כנראה מאוגרית, עידן הברונזה המאוחר 2, 1300-1200 לפנה"ס

מצרים וכו' אבל הדגש אינו על פיזור מרחבי אלא על שכבות של זמן. בחלל קטן מתחולל מין קרנבל של זמנים, ותחת הרושם הראשוני של "עתיקוּת כללית" יש פערים של מאות ואלפי שנים. מכל המוצגים שבחביתן הזה משך את תשומת לבי חרס אחד, חלק מגביע שתייה בצורת ראש של אישה מן התקופה הכנענית (1550-1750 לפני הספירה, תקופה שראשיתה מקבילה בערך ל"תקופת האבות"). מי שלומד – וכולם לומדים כך – על הכנענים רק כדמויות מהמקרא לא יודע עליהם דבר זולת זה שצריך להיבדל מהם בכל מחיר ולנתוץ את אליליהם הנתעבים. אבל אם מתבוננים בחרס הזה מגלים רק אנושיות ופגיעוּת.

חלק מגביע בצורה ראש אישה, מגידו, התקופה הכנענית התיכונה 2ב, מוזיאון ארץ ישראל

התמונה צולמה בטלפון סלולרי ומכאן איכותה הירודה. אבל עדיין אפשר לראות את ההבעה העצובה, הנשלחת אלינו ממרחק של כ-3,500 שנה. הפנים כוירו על גביע אבל אין משמעות להבחנה בין עיצוב לאמנות כאן. איני יודע איך היה נראה הגביע השלם, אבל הפנים ששרדו, באופן פרדוקסלי, השתחררו מאחיזת הכלי השימושי והפכו למה שהן, בטהרתן. הפנים מביעות יגון גדול ועייפות, חזקים עד כדי אקסטזה. זה חזק לא פחות מהאקסטזה של ברניני, ובוודאי אנושי יותר. העיניים הם העניין כאן. הן מושפלות, ואפשר לראות שהקדר עצם את עיני האישה הזו, השפיל את עיניה בשתי נגיעות קלות ואיומות, נתן לה עפעפי חימר. מי ששתה מזה יכול היה לשמוע את הגביע מקונן על התרוקנותו. עתה, במוזיאון, זה מודגש אף יותר, כי ההתרוקנות מלאה, והפנים מכילות את השבר, כביכול מודעות לשבירה המוחלטת של הכלי שלהן, יחד עם כל העולם שממנו הגיחו.

5 תגובות בנושא “עפעפי חימר

  1. נהדר דרור,מרגש.
    המוזיאון הזה לוקח על עצמו פעם בשנתיים לערוך ביאנלה לקרמיקה ישראלית . הביאנלה הבאה במרץ 2011 כדאי לבוא . הנושא מעניין מאוד.

  2. תודה דרור על הלינק
    שברים מספרים היסטוריה ועשירה ביותר באפריקה. עולמות עשירים שאנחנו לא מספיק מכירים .
    שברי כלים הם אהבתי. ערוב תרבויות -אהבתי האחרת 🙂

סגור לתגובות.