ב-13.10.10 תיפתח בגלריה הלאומית בלונדון תערוכה מקיפה מציוריו של קנלטו ובני זמנו. הסיבה היחידה כמעט שיכולה לגרום לי לקנא קצת בבעלי ממון או בתושבי מרכז אירופה היא היכולת להגיע לתערוכות כאלו מדי פעם. הייתי נותן הרבה כדי לגור שבועיים בתערוכה הזו. יום-יום, חמש-שש שעות.
קנלטו הוא, לצד פיטר ברויגל, הצייר הגדול של ההרמוניה של הריבוי. אמנותו היא היכולת לראות את העולם כאוסף אינסופי של פרטים באינטראקציה, ולהעמיד אותם על הבד בלי בדל של קקופוניה. מעניין לראות עד כמה ירדה האמנות מבחינה זו. כיום, כמאתיים וארבעים שנה בלבד אחרי מותו של קנלטו, ציירים רבים מאוד מתקשים בהעמדת מבט כולל אפילו בשניים-שלושה אובייקטים. מכשירי הראייה השתכללו לאין ערוך – אנו יכולים למשל לצלם תמונות פנוראמיות ברזולוציה גבוהה, אבל הדבר לא תרם כלל ליכולת הקומפוזיציונית הזו – להיפך. במובן זה, קנלטו הוא אחד מגדולי הז'אנר של "העיר האידיאלית", הגם שהעיר שלו – ונציה בעיקר – היא ביסודו של דבר ריאלית ממש. אבל קנלטו הצליח, שוב ושוב, ליצור את העיר הממשית הזו כעולם מאוזן ושמח, למרות – ואולי בזכות – הרעש, הקולניות, הצפיפות, התחבורה, הקרנבל של היומיום ששמו ונציה.
אחד הציורים היותר נפלאים שלו הוא "חצרו של הסתת" מסביבות 1725 (אפשר להגדיל את התמונה שבקישור). ציור זה שייך לאוסף הגלריה הלאומית בלונדון, ואותו אפשר לראות שם גם שלא במסגרת התערוכה הזו. הציור הזה נפלא בעיקר לאור ההקשר של יצירת קנלטו, שהתמחה במגוון של מבטים מרוחקים, נרחבים. למשל, בציור כמו זה; ציורים שבהם בני אדם הם כתמים מהירים, מחוות, ולפעמים זהרורים – טל ססגוני על מרצפות העיר.
לעומת ציורים אלו, ציור חצר הסתת דומה למחזאי ותיק שכותב מחזה על אחורי הקלעים. המחזה כאן הוא של אחורי הקלעים של ונציה, ושל עיר בכלל. במרחק יש מונומנטים עירוניים, מושכי תיירים – מגדל פעמונים, כנסיה. לשם אנו נוסעים כתיירים; אותם אנו מצלמים; הם היוצרים את הדימוי העירוני של ונציה. אבל כאן הם נדחקים לרקע. קנלטו מצייר רגע לא הרואי של בניית אותם מונומנטים. לא הבניין המוגמר, המפואר, עומד במרכז, אלא העמל האנושי של המכה הבודדת בפטיש של הבנאי. איננו יודעים מהי משימתו. אבל הוא בונה את העיר, פשוטו כמשמעו. והגוש שלפניו גולמי וגדול. ולבן, כמה לבן. אור על אבן צחורה. זהו ההייקו של הציור הזה: צָהֳרַיִם: / קוֹל פַּטִּישׁ / פְּנֵי הַסַּתָּת בַּצֵּל
- קנלטו, חצר הסתת, 1725 (פרט), הגלריה הלאומית, לונדון
כמובן שיש עוד ועוד. האישה המכבסת (אולי) בתוך הגומחה של כותרת של אבן מעירה אף היא בבדיחות-דעת על הכובד והמונומנטאליות של המעשה האדריכלי. כותרת של עמוד גדול, ולמעשה שארית של כותרת, הופכת לכיור אולי. כמו גמדה המשחקת בבוהן של פסל של אל ענקי, היא דולה משם מים, או צל – שולחת בקלות מלוא הזרוע אל תוך האבן. סדנת הסתת, מיותר לציין, היא צריף עץ. וממנה, דווקא ממנה, נולדת האבן של העיר, בנייני העיר העצומים, כמו גלעין זעיר שיורקים מן הפה בלי לתת עליו את הדעת, המוליד מִשְׁמֵשׁ זוהר, מפואר.
על האבן נשען מוט, מן הסתם מוט מידה, סרגל גדול. ראו איך הוא עומד מול הצריח המתנשא, מוליד אותו פשוטו כמשמעו, אוחז את כל העיר ומגדליה, ניצב ארצה, ראשו בשמים.
מתחת לשולחן 
תודה דרור,
על המידע ועל כל היופי הזה, וחג שמח לך.
אהבתיאהבתי
תודה דרור
כל כך יפה הראית וכתבת
אהבתיאהבתי
דרור, תודה.אני לומדת ממך המון ובהנאה.מקנאה בך על העושר העצום של ידיעותייך ועל יכלתך המופלאה לשתף בכך אחרים.
אני קוראת בימים אלה את נתניה ומדברת אלייך מילים של תודה אין קץ על היופי המעטיר שאתה מכניס אל עולמי.
אני שוזרת לך,בדמיוני,זר סתוניות לראשך. בתודה.
אהבתיאהבתי
אור מטריד.
מאיר כמעט את הכל במידה שווה. ועדיין חשוך.
אהבתיאהבתי
תודה דרור! שווה גם להתקרב עוד ועוד לשמיים ולראות אילו הנחות מכחול מופשטות ורחבות יש שם, איך הוא מציייר אויר.
אהבתיאהבתי
יפייפה, תודה
אהבתיאהבתי
תודה לכן
אהבתיאהבתי
לא הכרתי את הציורים ה'אנושיים' שלו, כמעט סצנות ז'אנר רק ללא הרקע התרבותי הצפוני. צריך לחשוב ולעבד את משמעותם של הציורים האלה בהקשר איטלקי.
תמיד חשבתי שקנלטו – וגם גוארדי ומרייסקי – הם השקט והסדר האזרחי אחרי הסערה של טינטורטו ודומיו. זה קצת כמו חשיפה לגירויים עודפים ובריחה לסדר ולביטחון.
אהבתיאהבתי
ההערה על טינטורטו מעניינת, אבל לדעתי אין כאן ניגוד של אי-סדר שקדם לסדר, אלא שני סוגים של איזונים בין כאוס ומבנה. במובנים רבים קנלטו יותר מפורר מטינטורטו. זה בולט במיוחד בכמה ציורי לילה שלו (ק'). אבל גם בציורי אנגליה וונציה המוכרים. ובנוסף, בכל זאת, טינטורטו צייר דיוקנאות רבים, ציורים מרוסנים לגמרי (ונפלאים), ואילו קנלטו לא צייר, למיטב זיכרוני, שום סצנה שאינה סצנת המונים, במידה כלשהי. הרבה פעמים יש הרגשה שכל תושבי העיר הם המודל שלו, לא פחות.
אהבתיאהבתי
רשימה נהדרת על ציור נהדר. תודה.
הכתם הצהוב שמתאבך לתוך האפור בשמיים – מושך את העין באופן מטריד. חיפשתי היענות של צהוב בעיר עצמה ולא כל כך מצאתי צהוב ישיר כל כך, אבל כן מצאתי היענות של מרקם – המרקם המחוספס, הטבעי של האבן הטבעית, מול המרקם של העננים המצויירים, שהוכתמו בצהוב. הקשר התימטי בין שני הייצוגים של הטבעי מול שאר הציור שמציג מעשה ידי אדם הוא קשר של מישוש, לא של צבע, כי מרקם הוא השפה של הסתת, בעוד צבע הוא השפה של הצייר. מכאן, אני חושבת שכתם הצבע הצהוב שהוצב במרכז התמונה מייצג (אולי באופן לא מודע) את הצייר עצמו, מסמן את ההיעדרות הנוכחת שלו בתוך העבודה שהוא יצר. אולי כתם של אגו – האמנות בשמיים, הסיתות על פני האדמה.
אהבתיאהבתי
כן, זו אבחנה יפה, הוא מרחף לו שם כמו תזכורת מהשמש.
אהבתיאהבתי
לא הכרתי את הציור "חצר הסתת" ואני מוקסמת מהפרט שפרסמת ומהרשימה שלך. האם שמת לב שהסלע מאחורי גבה של הדמות בצד ימין כאילו רכון כמוה וצורתו מזכירה אותה? מעין הד של הדמות. אבל כמובן בניגוד לרכות של הדמות וקפלי השמלה זו אבן חזקה ומוצקה, ונצחית.
אהבתיאהבתי
נכון, מעניין, כמו חומר גלם לפסל אנושי.
אהבתיאהבתי
תודה. מאוד נהניתי. גם מהכתיבה וגם מהנושא. יש לי יחס לקנלטו, מאוד גולמי. הוא תמיד שם בחדרי המוזיאונים באיטליה, בחדרים המאוחרים יחסית, אחרי החוויות הגרנדיוזיות, משדר מראית עין של חיקוי וירטואוזי-טכני משעמם של המציאות, אבל מלטף את הנשמה ונוסך חיוך על הפנים, שנשאר אתך לאורך השיטוט בחנות המזכרות, והלאה. הוא תמיד לא-מרכזי בזיכרון החוויה, אבל כנראה שהוא מערסל אותה יותר משאי פעם חשבתי. ככה לפחות נדמה לי ברגע זה.
אהבתיאהבתי