יש אתר חדש שאמור לאפשר התבוננות בציורים ברזולוציה של 28 מיליארד פיקסל. פי 3,000 ממצלמה דיגיטלית רגילה. זה מוצג כהתקדמות וכהישג טכנולוגי. אבל האם זה באמת כך?  לכאורה, כמה שיותר גדול יותר טוב. אפשר לראות יותר, אפשר לחשוף כל פרט זעיר ולהפוך אותו לשווה בגודלו לכל פרט אחר. עיטור של פרח על שולחנה של מרים גדול יותר מראשו של המלאך המבשר. בתיאור זה כבר טמונה, כמובן, הביקורת. ההיגיון של הניפוח (blow-up) הוא זללנות של המבט. האתיקה שלו היא של חמדנות. במילים אחרות, ההנחה העומדת מאחורי הטכנולוגיה היא שלראות ציור טוב משמעו לראות אותו באופן מפורק ומוגדל. ייתכן שכיום יש אמנות שהולמת מבט כזה, אבל לאונרדו לא צייר כך והציור אינו מבקש את המבט הזה. אינך אמור להביט בציור כמו מדען המביט בחיידקים, ואיש לא ישתמש בטלסקופ לשם התבוננות בצלחת פטרי או במיקרוסקופ – לשם התבוננות בגלקסיות. אבל מה שהוא מובן לגמרי לאנשי המדע הוא עדיין לא מובן לאנשי התרבות, אולי בגלל רגש נחיתות מסורתי של מדעי הרוח ביחס למדעי הטבע.

הציור הוא שלמות, ואם פרח צויר זעיר הוא חייב להישאר כך. הגדלתו הורסת את ההיררכיה שמובלעת בכל ציור ובכל יצירת אמנות, והרס היררכי זה, שמאפיין את העידן שלנו, כשמחילים אותו על אמנות מעידן אחר, הוא הרסני. ההבחנה בין עיקר וטפל נעלמת, לכן הכול טפל. מה פירוש "הכול טפל"? שבמקום להתבונן בציור בשלמותו ולהגיב אליו כאל דבר שלם, הטכנולוגיה הזו מזמינה מבט של פירוק אין-קץ. הרי לא קשה לדמיין, בעקבות הטכנולוגיה, כנס על עיטורי השולחן ב"בשורה", וכנס על טקסטורת הריסים של מדונות בהיסטוריה של הציור המערבי, וספרים שיוקדשו לעפעף העין של הנשים של בוטיצ'לי. אם זה צויר קטן, לא יועיל לך לראות את זה גדול יותר, מפני ש"לחזור" להתבוננות בציור כמכלול אחרי ההצצה לפרטים המוגדלים תשנה את המכלול, כלומר את הציור.

אני כמובן מגזים קצת, אבל לא לגמרי. אפשר לראות כבר כיום את האופן שבו המצלמה מחליפה את ההתבוננות במוזיאונים. חובב האמנות הפך להיות אספן של שִעתוקים – מגיעים למוזיאון על מנת ליצור שִעתוק פרטי ולא על מנת לעמוד מול המקור. הטכנולוגיה הזו, שישתמשו בה בעיקר מומחים, דומה ביסודו של דבר לאופן שבו החובב הפשוט חווה ציור בכך שהיא עוקפת את השלם האמנותי. החובב עוקף אותו על ידי מזעורו המהיר; המקצוען עוקף אותו על ידי הגדלתו השקדנית. בשני המקרים הדבר עצמו נעלם.

יש בכל זאת משהו מעניין בטכנולוגיה הזו. כשאני מביט בדוגמה הנ"ל של "הבשורה" אני רואה בה הד למצבנו העכשווי. לאו דווקא בנוגע לאמנות, אלא למציאות הפוליטית. אמצעי התקשורת המשוכללים שלנו יוצרים ביחס למציאות בדיוק מה שהטכנולוגיה הזו יוצרת ביחס לאמנות. נסו לדמיין את הפרח הקטן או את המגדלים המרוחקים של לאונרדו כקטסטרופה בצ'ילה או בסין. מלחמה, או תאונה מחרידה. מצד אחד, יש ערך רב בידיעה של דברים כאלה. אם פרצה מגפה באפריקה, אן אם שמונה גרמנים נהרגו בפקיסטן, האחווה האנושית הבסיסית מבקשת שנדע מזה. אבל מצד שני, האם אנו יכולים להתמודד עם שפע הפרטים הגדולים-אך-מרוחקים האלו, שמוגדלים ומוטחים בפרצופנו, "מתקרבים", בכל פעם שאנו פותחים אינטרנט או עיתון? לפני מאה שנה אדם לא ידע כמעט שום דבר כמו זה. מה זה אומר לנסות לחיות חיים מוסריים, כשהמציאות הקרובה אליך (פני מרים, פני המלאך) והמציאות הרחוקה מאוד גדולות באותה מידה – ולפעמים כשהמציאות הרחוקה מוגדלת, מכוח הטכנולוגיה, עד שהיא מאפילה על סביבתך הקרובה?

תזכורת: ב-28 לחודש זה תיפתח במכללת "עלמא" סדרה של חמש שיחות בין מאיר אפלפלד וביני על ציור. חמישה ימי חמישי עוקבים ב-7. לפרטי ההרצאות, בקרו באתר של "עלמא".

10 תגובות בנושא “28 מיליארד פיקסל

  1. אבל רק בפוסט הקודם דיברת, ויפה דיברת, על פרט בציורו של קנלטו. זה בסדר אם עושים את זה במידה, וביחס למכלול. זה מזכיר לי את הפרק הראשון של הסדרה של ברג'ר, בו הוא מדבר על ציור הצליבה של ברויגל, ואיך כל פרט בו יכול לקחת את הציור למקום אחר, שבוגד בציור כמכלול.

  2. כן, לגמרי.
    כי בחברה צרכנית תמיד יספקו לך יותר מכפי שאתה רוצה/יכול/מעוניין לצרוך.
    ותיכף יכריזו על מות המקור, בטענה שהשעתוקים עולים עליו.
    כשלמדתי בטכניון קצובת הנקודות תחת הקטגוריה "אחר/כללי" (מדעי הרוח, או כל קורס מחוץ למקצוע הישיר בו התמחית) עמדה על פחות מחמישה אחוזים.
    מ.ש.ל.

  3. צריך להיזהר משבירת המכונות ומהסרבנות לטכנולוגיה. טוב מאוד שיהיה כלי כזה, הוא כבר ישרת מטרות כלשהן. המיקרוסקופ כבר הומצא מזמן, האם בשל כך אנו מביטים בציורים דרך מיקרוסקופים? לא. אבל החוקרים דווקא משתמשים בהם למגוון של צרכים.
    .
    אפשר להשוות את זה באנלוגיה לכלים המוסיקליים. לאורך המאה התשע עשרה שינו את הכינורות כדי שצלילם יהיה חזק יותר, אבל היום חוזרים לכינורות הישנים כדי לנגן את המוסיקה שקדמה למאה התשע עשרה.
    .
    האיזונים האלה מתקיימים משום שהחוויה האמנותית אינה תלויה דווקא ב"התקדמות" הטכנולוגית. אין זה אומר שהתקדמות כזו לכשעצמה היא פסולה או "מאיימת" על משהו.

  4. …אבל ברמה אחרת, יש עונג אירוטי ממש באפשרות הנהדרת הזאת לראות משיכת מכחול של כלום-תנועה כגל צונמי. בדמיון שלי כששוטטתי באתר זה היה דומה להילוך אטי, או ההפך, כמו בסרטי הטבע כשמקרינים בהילוך מהיר מאוד צמיחה של פרח, או קמילה. שום דבר לא נהרס במבט היומיומי שלי באורכידיאה הפלגמטית במרפסת שלי, שום דבר לא נפגם בבמט שלי בנשות בוטיצ'לי, בטח לא אם יתמזל מזלי לראות אותן חיות בעיניים ממש, רק שעכשיו המבט הפנימי כולל עוד מימד. ההנחה המובלעת במאמר שלך היא, נדמה לי, שהמבט קבוע, או שיש "מבט" בכלל. והרי לא היא. לא המבט הנוכח, של ההווה, ולא המבט של הזיכרון. לפעמים אני זועפת על יצירות נהדרות שיצא לי לראות בחללים צפופים, או בחוסר תואם כלשהו ליצירה הסמוכה, והקרבה הזאת שהוטבעה בזיכרון היצירה שאצלי נחוותה כהפרעה. או סתם נסיבות; לעולם אזכור את התערוכה המסחררת של גרוס בברלין יחד עם כיסא הגלגלים שנכפיתי לשבת בו אז. אבל מוכרח שיהיה אמון במבט כולו, שיהיה בדיוק מה שהוא, שהרי אין באמת מבט אחר.

  5. לנועם, אני לא חושב שהדוגמה של הכינורות דומה. גם בהבדלי העוצמות, ובעיקר בכך שכאן מעורבת פרוצדורה מכנית. זה לא "בניית" כינור ידנית אחת מול השנייה. זה יותר דומה להבדל בין כינור חשמלי לכינור מסורתי.
    ואני חובב טכנולוגיה לרוב, אבל במקומות אחרים. הנזק שהמצלמה עשתה לחוויית ההתבוננות בציור הוא עצום. ומכיוון שחלק מהחווים הם אמנים בעצמם, זה משליך גם על האמנות עצמה.
    לרחל, אני יכול להבין את זה, אם לוקחים את הפרט הזעיר כיצירה מופשטת, אבל הרעיון כאן, אני חושב, הוא לאפשר התבוננות אחרת ביצירה, כלומר להשאיר את הפרט בהקשרו. אני מתאר את החוויה שלי, אבל אפילו בדוגמה הנ"ל של לאונרדו אני כבר חש את השיבוש. אני כבר מרגיש את העיוותים האלו כשאני מנסה להיזכר, בעודי מתקתק עכשיו, בציור. אני זוכר את הציור עם חלונות עגולים קופצים!

  6. ההתבוננות בפרוטי התמונה ברמה הזות מתאימה לרסטורטור או חוקר,
    ניסיון להבין את התמונה לפי הרמה הזאת דומה לניסיון להבין את התנ"כ לפי צורת הפונט,
    עבדתי בעבר על הפרויקט של גניזת קהיר, (עיבוד התמונות) שם היה צורך ברמת פרוט גבוהה – אבל לא מטעמים אמנותיים אלא לצרכי מחקר טכני,

  7. נדמה לי שהציור עצמו מפריע לעצמו. כלומר הוא גם יוצר עצמו, צלמו.

    מי שנשאר כאן עם אי-ההפרעה הוא המתבונן, לא הציור ולא הצייר. כלומר יש כאן חיזוק של מגמת האינדיבידואליזם.

    אולם, אותה מגמת הפרעה, של כינוס פנימה, אל תוך העצמי של הציור, מבטא סוג של מעגליות פשיסטית שבתורה יוצרת הפרעת עודפות מהכלום.

    עלינו לקוות שהמתבונן יבחר (!) בבחירה הנכונה. בבחירתו בבחירה הנכונה (שאינה פשיסטית), הוא מתבלט את התבוננותו כפלטה קפואה במרחב – כמו הזום עצמו. מתבונן-ציור יחיד, דווקא אבדן של העצמי כדי לשמור על העצמי.

    לא מדובר בניסיון "למדע" את הציור, אלא ביצירת היררכיה הטמעתית לכשעצמה. להחליף את הציור בציור יעיל. ההנחה היא הנחת חוסר-השימושיות, שבעצמה חותרת תחת המתבונן ומקבעת את המדע. נשארת שארית התבוננות בלבד. הציור האפשרי הופך לציור ליחידי סגולה בעידן טכנולוגי-צרכני. האמנות כבר אינה לכל אך באופן פרדוקסלי, התנאי שמוצב הוא לאותו כלל, והאמנות כאמצעי אפשרי עתידי. ארכיוניזציה של האמנות למען חברת טכנולוגית עתידית.

    מקפלים.

  8. שלום לדרור ולקוראים. הגעתי לכתובת הבלוג רק היום, ולכן תגובתי מתפרסמת מאוחר יותר מן הקודמות.

    הנושא שהעלת כאן, דרור, הוא מן המרתקים בעיני, והוא העסיק אותי בהקשרים שונים. בלימודיי באוניברסיטה, בסמינריון היסטוריוגרפי בהנחיית פרופ' גדי אלגזי, עלתה לדיון הגישה המיקרו-היסטורית כפי שבאה לביטוי במחקרים של קרלו גינצבורג ואחרים. האפקט של ההתבוננות מקרוב ומרחוק בממצאים היסטוריים, על הבנתנו את המציאות הכוללת ביחס לפרטיה, עומדת במוקד הגישה ומעוררת מחשבה ומקום לביקורת. כתבתי על כך מאמר בכתב העת "היסטוריה" ואשמח לשלוח לך עותק שלו ולקבל את רשמיך.

    כמי שמצייר מדי פעם בצבע שמן על בד, וגם עוסק בעיצוב גרפי באמצעות מחשב, החוויה עליה כתבת מוכרת לי ומעלה בי כל פעם מחדש תחושות שונות: לעיתים אני מבקש להתמקד בפרטים ואז כמובן שהטכנולוגיה הממוחשבת יכולה לעזור, אבל לעיתים הדבר מעיק ואני מבקש לשוב לחוויה שמעניק ציור אימפרסיוניסטי שאינו מכוון "לצלם" את המציאות על פרטיה, אלא להביע את הרושם שלה, דבר שאני עושה תוך התייחסות ל"כתמי צבע" שאני רואה לפני, שהיחס ביניהם יוצר את התמונה (לרוב על בסיס סקיצה מאוד בסיסית ולא מפורטת של קווי המתאר).

    הייתי רוצה לצטט כאן קטע מספרו של מרווין פיק (Mervyn Peake), אחד הסופרים האהובים עלי, שהיה גם מאייר וצייר מוכשר. הקטע לקוח מהספר הראשון בטרילוגיה שכתב פיק במחצית השניה של שנות ה- 40: Titus Groan. הספר תורגם לעברית, אבל לדעתי ניתן להיווכח שהקריאה במקור האנגלי עדיפה, שכן הכתיבה של פיק היא כל כך ייחודית, כמעט שייקספירית בקטעים כמו הקטע הנפלא הזה. דרור, אני אשלח לך במייל את הקטע בפורמט PDF בגודל וצורה נוחים לקריאה הראויה לו. בכל זאת אעשה ניסיון לשתף את שאר הקוראים בבלוג ע"י ציטוט הקטע כאן:

    “ Who can say how long the eye of the vulture or the lynx requires to grasp the totality of a landscape, or whether in a comprehensive instant the seemingly inexhaustible confusion of detail falls upon their eyes in an ordered and intelligible series of distances and shapes, where the last detail is perceived in relation to the corporate mass? It may be that the hawk sees nothing but those grassy uplands, and among the coarse grasses, more plainly than the field itself, the rabbit or the rat, and that the landscape in its entirety is never seen, but only those areas lit, as it were with a torch, where the quarry slinks, the surrounding regions thickening into cloud and darkness on the yellow eye.

    Whether the scouring, sexless eye of the bird or beast of prey disperses and sees all or concentrates and evades all saving that for which it searches, it is certain that the less powerful eye of the human cannot grasp, even after life of training, a scene in its entirety. No eye may see dispassionately. There is no comprehension at a glance. Only the recognition of damsel, horse or fly and the assumption of damsel, horse or fly; and so with dreams and beyond, for what haunts the heart will, when it is found, leap foremost, blinding the eye and leaving the main of Life in darkness.”

    Mervyn Peake, Titus Groan (1946): Near and Far

  9. תודה. התרגום ל"טיטוס גרואן" ממש טוב, וזה בכלל ספר נהדר. באמת הדבר היפה ביותר בספר הזה הוא בניית המרחב של הטירה וסביבותיה, כמו ציור תלת ממדי שקצת מזכיר את מגדלי בבל של ברויגל.
    ובעניין קרלו גינצבורג, אני חושב שזה קצת אחרת, כי בכל זאת מדובר במחקר שיש לו הקשר, וה"פרט" במחקר כזה הוא תמיד חלק ממכלול ולא מעוות את המכלול ההיסטורי הגדול שלרוב כבר כתוב וידוע וחקור. בהגדלה של הציור נוצר משהו שמשבש את המכלול, ואיני מרגיש שזה קורה במחקרים מיקרו-היסטוריים טובים, שההקשר שלהם נמצא בספרים אחרים. בציור ההקשר הרלבנטי הוא הציור עצמו.

סגור לתגובות.