אני קורא בספרה של חדוה הרכבי "ציפור שבפנים עומדת בחוץ", ופתאום הספר מתחיל להתפרק. משִדרת הספר מגיח קצה נייר בריסטול חום. לא כתוב עליו שום דבר. אני מושך אותו בבת אחת והוא נשלף החוצה בקול חיכוך כאילו הייתה תקועה שם סימניה. אני מניח אותה בין שני עמודים, עמוד 320 כבר מסומן ולשם זה הולך, ופתאום יוצאות, נושרות החוצה, ממש על הפרצוף, אני קורא בשכיבה, שתי פיסות בד, כמו תחבושות קצוצות, ואני שׂם בכיס, יש להן שוליים צהובים, חבשו בהן, אני קובע נחרצות, ופותח את הספר לצדדים, כמו בהתמתחות זרועות מהירה מדי, מסתכל פנימה לרווח שבין השִדרה, מקום הדבק, יש שם רווח עצום, משולש, מה קורה שָם, והספר ממש משמיע קול פיצוח, קיפלתי מדי, אני סוגר בבהלה ומתיישב על הספה, וכל המסה, ארבע מאות עמוד, שמוחזקים עכשיו על שני גיליונות נקרעת ונופלת, פְלאחחח, צונחת כמו לְבֵנָה על הרגל שלי, יחפה, כמו חרב, זה דוקר כאילו נפל עליך מגובה קילומטר, אבן על הראש, מְרַסֵּק, אני מרים את האבן מהרגל, אני מניח אותו בכריכה שלו, אני קורא עוד שיר.

*

*

11.10.10