היום במהלך שיעור, שבו הזכרתי את המאמר הזה, הכתה בי ההבנה כי אילו כל מי שאנו תופסים כאמני העבר הגדולים, אפילו אם ניקח רק אמנים שפעלו במאה העשרים, בציור, בכתיבה, במוזיקה – מה לא – היה נחשף לחלק זעיר מהסחות הדעת שאנו נחשפים אליהן בגלל הטכנולוגיה, לא היו לנו לא קפקא, ולא ג'ויס, ולא פרוסט, ולא שוסטקוביץ', ולא מורנדי. כלום. זה בולט במיוחד אצל כותבים, שכלי העבודה שלהם, המחשב, הוא גם כלי היסח הדעת שלהם. צייר יכול ללכת לסטודיו נטול מחשב ואינטרנט, אבל רוב הסופרים, ודאי הצעירים שבהם, עובדים על המכשיר שהורס את עבודתם. זה מצב מזעזע. ברור שאילו לג'ויס היה פייסבוק, ואילו לברונו שולץ היה טוויטר, ואילו לקפקא היה בלאקברי, ואילו לפרוּסט היה פס רחב וחבילת גלישה משתלמת – דבר ממה שהם כתבו לא היה נכתב. אבל, העניין הוא כמובן לא בספקולציות על המודרניזם ומה היה קורה לו עם הטכנולוגיה הפוסט-מודרנית, אלא כיצד תשפיע הטכנולוגיה הזו על היצירה בעתיד הקרוב. ליתר דיוק, אני מדבר על דור הפס הרחב, הדור שגדל לתוך מציאות בה האינטרנט תמיד מחובר. אני מניח שהכוונה לילידי שנות ה-00 המוקדמות.

* * *

כותב מבקר השירה של "תרבות וספרות" על "תקרת האדמה", ספר שיריו הראשון והחדש של נדב ליניאל (הוצאת "קשב לשירה"), ביום ו' האחרון: "נדב ליניאל העמיד ספר שירים מאכזב. היו לי ציפיות והן התבדו. גם כאן העריכה של הספר רשלנית במיוחד והשירים באים בזה אחר זה בסתמיות מרגיזה. גם הכתיבה עצמה מרושלת ומפתיעה בהתרשלותה דווקא ממי שהוא בוגר של כמה סדנאות כתיבה, בהן של 'הליקון'. מבעד לפגמיו המרובים של הספר בכל זאת נשמע קולו המיוחד של ליניאל, שיותר מכל הוא משורר שואל ותוהה אשר שאלותיו ותהיותיו, כשהן במיטבן, חותכות בבשר החי מתוך מקום של כאב קיומי". זוהי הביקורת במלואה. גזרתי והדבקתי. אם נתעלם מביטויים שחוקים וכלליים כמו "חותכות בבשר החי" ו"מקום של כאב קיומי", ואם נתעלם משיפוטים בלתי מבוססים, ללא פסוק שיר אחד להדגמה, מה ייוותר? "היו לי ציפיות והן התבדו". הו! הוא מדבר על "סתמיות מרגיזה" ועל "כתיבה מרושלת", אבל האין שיפוט זה שב מיד כבומרנג אל הטקסט הביקורתי הזה? אגב כך מחסל המבקר, בעוד פחות נימוקים, שתי משוררות אחרות.

לליניאל מגיע הרבה יותר מזה. יש להניח שמוסף "תרבות וספרות" לא ישלם לי שכר סופרים על הרשימה הזו, לכן אכתוב על שיר אחד בלבד: על השיר הראשון בספר. ודאי שאפשר לכתוב אחרת, ודאי שאפשר להתווכח על ספר, ודאי שאפשר להסתייג. אבל אי אפשר לכתוב ביקורת כמו הנ"ל, שאין בה דבר זולת הודאה של המבקר: "איני יודע מה לומר, ולמרות זאת – אומר משהו, ואומר זאת בנחרצות תקיפה".

זה השיר, שכותרתו "חלומותיו של יוסף בבור":

*

הָעוֹלָם הָיָה עָגֹל וְרָחוֹק לְמַגָּע.

בְּלֵילוֹת פָּלַשׁ יָרֵחַ

וְהִלְבִּין, וְהֶחֱוִיר אֶת תְּחוּמוֹ

הַיָּמִים הָיוּ כְּחֻלִים וְרֵיקִים מִשִּׁנּוּי

גֶּשֶׁם צָנַח וּפָסַק

הָיִיתִי עָמֹק וְשָׁתוּל כְּפֶרַח

בְּחוּץ נָהֲמוּ אַחַת-עֶשְׂרֵה חַיּוֹת רָעוֹת.

*

עוד לפני תחילת השיר ראוי לתת את הדעת על המתח שנוצר בין כותרתו לבין ההקדשה של הספר כולו, המופיעה בעמוד שממול השיר. ההקדשה היא "למשפחתי", והכותרת המחייה את סיפור יוסף ואחיו מתחככת קשות בהקדשה, שהרי סיפורו של יוסף הוא סיפור של גורל משפחתי אַלים. יוסף המקדיש דבר-מה למשפחתו?? כמה מוזר. אבל כעבור רגע אתה חושב, כן, ודאי. הרי זה בדיוק מה שעשה גם יוסף לאחיו, בסיפור המקורי: וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ; וַיֹּאמֶר, אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה; וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה: כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם". אולי חסד דומה מציע הספר הזה, עוד לפני שורת השיר הראשונה, כבר במעבר מההקדשה לכותרת.

"העולם היה עגול": הבור יוצר את עיגול העולם. לא עולם עגול כתחושת מרחב קוסמית, אלא העיגול שמשרטט ראש הבור וקוצב ליושב בקרקעיתו את השמים. עיגול העולם הזה הוא פרודיה מרה על העיגול הגדול, מפני שהוא קטן ומעיק. צוהר של אסיר. של נידון למוות. הבור, כמובן, שאוּל מבורו של יוסף. אלא שבמקור, החלומות של יוסף באו בטרם בור. הבור היה העונש שגזרו האחים על יוסף, בגלל החלומות. ככתוב, "נשליכהו באחד הבורות ונראה מה יהיו חלומותיו". והנה, ליניאל מאפשר ליוסף לחלום בבור. וכבר זה עניין גדול. הוא מאפשר לזה שנגזר דינו על "עוון" להמשיך ולחטוא בתקופת ריצוי העונש. במילים אחרות, הוא מבטל את עצם מושג ה"חטא". ואם לדבר על השירה, ולא על החלום, הרי שהשיר הזה מאפשר לשירה להיכתב בבור. זו פעולתו. זה המוצָא שלו.

"פלש ירח והלבין, והחוויר": הירח העגול שט מעל לפתח הבור, וכופה עליו מִכסה לבן ומאיר. הירח מלבין את יוסף. הוא צובע אותו בצבע המוות. גם הגשם משתתף במשימה: הוא ממלא את הבור מים. העולם כולו צר על היושב בבור הזה. "העולם", כולל החיות הרעות מן הסיום. הגשם "צָנַח וּפָסַק": "פסק" גם במובן של חדל, אבל גם במובן המשפטי. כאילו היה כתוב שם, "הגשם צנח וּפָסַק פְּסק-דין מוות". כמה עצוב: גם כשהגשם מפסיק לרדת הוא פוסק פסק-דין. במילה אחת רואה המשורר את חוסר המוצא של יוסף. כשיורד גשם הוא בסכנת טביעה; כשפוסק הגשם הוא בסכנת מוות.

המעבר מהמילה "תחומו" – תיאור בגוף שלישי של זולת – אל "הייתי" הוא מדהים. בעיוות הדקדוקי הזעיר הזה עושה השיר דבר פשוט: הוא מכניס את המשורר אל הבור. כאן מתקמט לב הקורא. ומזמין את הקורא פנימה. המשורר מודה, זה לא סיפור של יוסף ואחיו. שיקרתי. לא הייתה לי ברירה. אני יוסף.

"הייתי עמוק ושתול כפרח". גם, כמובן, הייתי תקוע עמוק בבור. אבל גם "הייתי עמוק" במובן של "הייתי חכם". גם כאן, בראייה דקה מאוד, רואה ליניאל את הכפילות במצבו: האובדן והגאולה מתרמזים מכוח אותה מילה. ה"עמוק" אומר שני דברים הפוכים כמעט. הוא כמו משיכת מכחול של צייר טוב, שיכול להביע היסוס, או דרמה, בתוכה, בלי קשר למה שמצויר.

בחוץ נהמו החיות. האחים. כמשחק כדורגל של קבוצה שלמה נגד אחד. זה עצוב מאוד. אי אפשר לנצח. אתה יוצא מן השער והם מתמסרים ועוקפים אותך. אבל ליניאל מנצח. הוא מצליח להגן על השער של עצמו, לבדו. הוא מצליח לשיר – אל מול הנהמות. ועצם הקול השירי כנגד נהמות הוא ניצחון.

ראו: אנו שומעים בשיר את קולו של האחד שלא נהם. השיר עצמו, קריאתו הפשוטה, היא השמעה, בפועל, של קול לא נוהם. את הנהמות איננו שומעים: המשורר, בנדיבותו, מספר לנו עליהן.

ב"בראשית" הבור היה "ריק, אין בו מים". ורש"י מפרש, "מים אין בו, עקרבים ונחשים יש בו". הפירוש פותר את הכפילות למראית-עין שבפסוק, שהרי אם הבור ריק, פשיטא שאין בו מים. אבל רש"י אומר לנו לקרוא עם הדגשה על ה"מים". אין בו מים. אך יש בו אימה. יש בו סכנה. והנה, בבור של ליניאל יש מים. מֵי הגשמים. נראה שהם חלק מן המצור. אבל אולי לא בהכרח. כי יש פרח בשיר. והוא שותה את מי הטביעה. ממיר אותם לריח ולצבע. והפרח הזה יצמח מן הבור, וכמו בטאי-צ'י או בג'ודו ישתמש בכוח הבור – כדי לפרוח.

הנחשים והעקרבים של רש"י מצטרפים בשיר אל החיות הרעות שבחוץ. אני מדמיין את יוסף בבור, המים עולים. אבל מכוח המים הללו הממלאים והמאיימים הוא לפתע צף ועולה ויוצא מן הבור. הוא לוקח מעט מים בכף ידו. ומגיש לנו לשתות. אין שום חיות רעות. שום עקרב. יושבים שם כמה אנשים, אולי מעטים, ומאזינים בְּצָמָא לַשיר.

26 תגובות בנושא “מכשיר ההרס / תקרת האדמה

  1. שיר מורכב ורגיש וכך גם הרשימה שלך. ברור שנעשה פה עוול.

    לעניין "הארץ", לפעמים בגלל שיקולי עימוד, לא נותרות מלים להוכחה של ביקורת אלא רק למסקנה. אני מקבל את העיקרון בלית ברירה כשמדובר בביקורת חיובית. אבל לא כשמדובר בביקורות שליליות. כולם יוצאים נפסדים במקרה הזה: המשורר, הקוראים, המבקר ואפילו המוסף עצמו.

  2. קריאה זכה של שיר זך, תודה.
    באופן מוזר השיר היפה הזה מהדהד בהיפוך גם את פרח עציץ של ביאליק (בגלל ה"שתול כפרח"). אותה קומפוזיציה בסיסית של יחיד מול רבים, אבל במקום החלון ישנו הבור

  3. יפה יפה.

    אם לדחוף את הקריאה הביוגרפית עוד צעד אחד (לא חייבים, אבל גם לא חייבים שלא), אפשר לראות את "החיים בבור" כתקופת החניכה של הכותב כמשורר; הזמן שבו נשתל וליבלב פרח שירתו. מכאן שהיד העולה מן הבור לא רק עושה איתנו חסד, אלא גם אומרת תודה עמוקה למי שהכניס אותה לשם. ראו (בני משפחתי?), השלכתם אותי בגלל חלומותי אל הבור – אל הבדידות הארוכה הזאת, אל הניתוק מכם – ובזכותכם הפכתי למשורר.

  4. אני קוראת בימים אלה את הספר הזה של ליניאל. עצוב שמישהו מרשה לעצמו לבטל בקלות כזאת שירה כל כך יפה, עמוקה ומשמעותית. תודה על מה שכתבת, ואולי יקרה הנס ומישהו אחר יכתוב ביקורת ראויה על הספר.

    ובעניין הסעיף הראשון, נראה שרוב בני הדור שלנו חייבים לנתק את כל הרעש הטכנולוגי כדי שתתאפשר כתיבה. השאלה היא אם בני הדור שאחרינו יוטרדו ממנו או ידעו להשתיק אותו בקלות, מתוך שלא יתייחסו אליו כחידוש מעניין במיוחד.

    1. נראה לי שחברות ההייטק ידאגו לחידושים שלא ייעלמו לרגע. ככה שקשה לי לראות את המגמה מתהפכת. הרי לפני שנה (+/-) אף אחד לא חשב שהוא ממש זקוק לאייפאד.

      1. אתם מתעלמים מאספקט חשוב של הרשת והמחשב – העובדה שהם גם מספקים תכנים, נקודות מבט, סיטואציות וגירויים חדשים לכתיבה ויצירה. כל כך הרבה יצירה מדהימה בכל התחומים מתרחשת ברשת, שואבת מהרשת, נולדת בהשראת כל מה שאתם קוראים (בטעות איומה) המכשיר שהורס או הרעש שמפריע – אלה החיים. זה כמו לומר שמשורר לא יכול לכתוב שירה בעיר כי יש בה גירויים והפרעות… הרשת, הדיגיטציה, הוירטואליה – זה העולם, ויוצר צריך לעתים קרובות עולם כדי ליצור.

  5. ספק לגבי החלק הראשון: ב"אמנות האהבה" של אריך פרום, שנכתב באמצע המאה הקודמת, הוא כותב ברוח דבריך (אמנם בהקשר אחר) על ההפרעות והסחות הדעת שיוצרת הטכנולוגיה המודרנית: הרדיו והטלפון. איך אדם יכול לשבת ולהתרכז כשהרדיו ברקע וכל רגע מישהו יכול לצלצל אליו. ייתכן שילידי 1990 יראו את טענתו ואת טענתך חסרות פשר באותה מידה.

  6. דרור, הקדמת אותי, אני בדרך לכתוב על הספר של נדב גם. ספר מופלא של משורר גדול. ועוד לפני שאני ממשיכה לקרוא את הרשימה שלך – לכנות את הברקוביץ' "מבקר" (ועוד "מבקר השירה"!) זה לעשות עמו חסד מופלג שאפילו הוא עצמו, אני מנחשת, לא מפלל לו.

  7. ..ועכשיו קראתי הכול, והזדהיתי. גם עם עידן ודודי. ובהמשך לדודי, זה מזכיר לי את הפסקאות מעוררות ההזדהות של ולטר בנימין כשהוא כותב על בודלר (נדמה לי) ומתאר את סכנת הנפשות שבירידה לרחוב המודרני, ב-1900, עם הרעש והצפיפות ואינספור ההתרחשויות הבו-זמניות…
    אבל כן, למי שכותב אין כ"כ לאן לברוח. במיוחד למי שכותב, נדמה לי.

  8. בעיניי זה דווקא לא מכשיר הרס של הכתיבה, אלא יותר של הקריאה. כלומר, חוסר היכולת ממש לקרוא, ממש להתעמק בטקסט ולא רק לרפרף עם העיניים (לפעמים אני מחפשת את הכפתור של קונטרול-אף בספר, למצוא מילה ספציפית או רגע שהתגעגעתי אליו). ובמיוחד, העדר היכולת להתרכז במשך שעות במשהו ממושך ורציף (בלי לינקים וטאבים ויוטיוב).
    השינוי הוא מהיר ודרסטי, אבל אני בטוחה שבאופן אישי יכולתי לפני שנתיים לקרוא הרבה יותר לעומק וברצף מאשר היום.

  9. מוזר, אבל ברקוביץ' הוציא ממך דרור משהו שלעולם לא עשית עד כה בבלוגך: להתייחס לשיר של משורר צעיר במלוא הרצינות. למשורר הזה לא קוראים ישראל אלירז והוא גם לא משורר דאואיסטי כלשהו. הוא משורר ישראלי טוב שגם לא קוראים לו רועי צ'יקי ארד.

    ומוזר עוד יותר לגלות שלנוכח כל המלל המתפייט היפה כשלעצמו שלך – הגעת בדיוק לאותן המסקנות אליהן הגיע ברקוביץ' בשתיים-שלוש השורות שהקצה לספר כולו.

    מה שפחות מוזר ויותר אנושי הוא דבריה של טלי לטוביצקי ה"תרבותית", ש"הברקוביץ'" תמיד מצליח להוציא ממנה את השוּק שבה, אולי משום שהוא יודע להציב מראה מול "עיניה הספרותיות".

    יש כאן גם בעיה בהבנת הנקרא. ברקוביץ' כותב שהוא ימשיך ויקרא בספרי המשוררים. מאין לך שלא יעשה זאת בעתיד? זאת ועוד – תובנה מעניינת, גם בהקשר שלך: לא כל מי שמוציא לאור ספר שירה הוא משורר. אצל טלי לטוביצקי זה אפילו יכול להפוך לשיר/ספר שלם כגון "נסי מילים כלליות יותר".

  10. הציטוט של ה"ביקורת" מ"הארץ" מגמתי. הרשימה כולה נושאת מסר שלם, עמוק, עגול ומלא: נגד ספרותיות יתר של הכתיבה השירית ובעד התמימות המשוררית שכה חסרה כאן. אם היית מביא את כל הרשימה אפשר היה להתרשם מזה יותר ולהבין את ההקשר שבו נאמרו הדברים על ספרו של נדב ליניאל שכבר משמו ניתן להבין שיש בו משהו ספרותי יתר על המידה: "תקרת האדמה". אכן – אוקסימורון מדהים – אבל לפעמים כשזה מתנגש בתיאור יומיומי כגון "בחוץ נהמו אחת עשרה חיות רעות" – משהו בשיר לא עובד. יש תחושה שהמשורר שומר את עצמו בעולם הדימויים – וכמה נכון וממסדי לעשות זאת מתוך עולם הדימויים של המקרא או המיתולוגיה היוונית – ונזהר מלחצות את הגבול ולגעת בבשר החי של כאבו.

    רק אצל מי שלא חווה באמת את ההיות משורר – משפטים כמו זה האחרון – נשמעים שחוקים וקלישאתיים. אם היית משורר – ואתה לא – היית מבין יותר. ולהשוות משורר לצייר טוב זה לא שחוק וקלישאתי?! היית גם מבין יותר את העובדה שלמשורר אמיתי לא נותנים הנחיות כגון "אי אפשר לכתוב ביקורת כזו". מי אתה שתקבע מה אפשר ומה אי אפשר?! עובדה שאפשר.

    ואחרון: ברקוביץ' היה הראשון שהתייחס לשיר נפלא של נדב ליניאל במדורו. השיר נקרא "מוצאי שבת". קראו ברשימה הזו גם כן. כדור האיי-פד והאיי-פון אנו מצפים מכם לעשות שיעורי בית מעמיקים לפני הכל. לא להסתפק בטלי לטוביצקיוּת או בויברציות הבלתי נשלטות של הזעם.

    1. ישפוט הקורא בדבר המגמתיות, השלמות, העומק, העיגוליות והמלאות: http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1198086.html

      ולא הגעתי לאותן המסקנות. קרא שוב. הן גם לא מסקנות הפוכות. אין לי עניין במסקנות של הרשימה הנ"ל מפני ששום טיעון לא הוביל אליהן, שום דוגמה. ובכלל, לא "הגעתי למסקנות", קראתי בשיר.

      ואם תחפש בארכיון "הארץ" בשנים האחרונות תמצא עוד כמה רשימות כאלה. יש על כל הגילאים, בהנחה שזה קריטריון שחשוב בעיניך.

      1. הקורא לא יכול לשפוט היום דבר משום שהוא קורא שבוי. הקורא היום הוא "טלי לטוביצקי"; "רן יגיל"; "דפנה שחורי"; "אלי הירש" ורבים אחרים – שקודם כל מחליטים מראש אם המשורר שעליו הם כותבים – ולא תמיד על שירתו – הוא מאנשי שלומם או לא. גם אתה לוקה בזה. אגב, אני ממש חייב לדעת אם הביטוי: "איך אלירז יכול לשנות את חייך" הוא לדעתך קלישאי או לא?!

        ואחר כך – אותו "קורא שופט" לא מבקר את הספר אלא מתאר אותו – כי הוא מפחד שמא יאונה לו רע, שמה ועדת הפרס תפסול אותו בעתיד כי המשורר מקושר אל מי מחבריה.

        את השיר הקצר של נדב ליניאל כאן תיארת במאות מילים. אני מציע שבכלל תכתוב על השיר הזה ספר. סוג הכתיבה הזה מרחיק קוראים מן השירה. הוא גם כופה על הטקסט דברים שהמחבר בכלל לא ידע שהוא יצר אותם. ככה כתבו פעם, כשהיה מקום. היום לא תמיד יש מקום – וזה תודות לחלק מהאנשים שהוזכרו למעלה וגם תודות לך ולשכמותך. עניין המקום כמובן לא צריך להוות בעיה לכתוב טיעונים מנומקים כפי שביקשת. ברקוביץ' עשה את זה כחלק מדרך.

        הבא את הרשימה הראשונה שבה ברקוביץ' מתייחס לשירתו של ליניאל ואז נראה אותך. קדימה, אתה מסוגל לכך.

        בכל מקרה, כמקורב אל הכותב הנ"ל, אני סבור שיש עניין בדבריך וראוי שהם הועלו לדיון. אפשר אפילו לכנס כנס שייקרא "דרכה של ביקורת השירה – לאן?" אלא שכנס כזה כבר נעשה וכל ה"מבקרים" שם היו עסוקים בלתקוף את ברקוביץ'. להביט על עצמם בראי הם כמובן לא טרחו.

  11. לגבי הסעיף הראשון – ג'ונתו פראנזן בעשרת כללי הכתיבה שלו, כותב בין השאר:

    It is doubtful that someone with an internet connection is writing good fiction.

    ואהת עצמך דרור, שאלה מתוך סקרנות, דואג להתנתק כשאתה כותב? אם כן, איך אתה עושה את זה, טכנית? אנא שתף, כי אני מוצאת את עצמי נכנסת לאתר "הארץ" וכדומה בכל פעם שאני מתקשה במשהו כשאני עורכת/כותבת/קוראת, והלא אלו הרגעים חשובים מכולם, שצריך לחצוב בהם: כשמשהו מקשה עליך. שם צריך להתעמק, להפוך בדבר, ואני בורחת. עצוב.

    1. לאנונימי, תרפה, בנאדם. להיות תוקפני ולהיות חסר פניות זה לא אותו דבר. יתר על כן, החשבונאות הזו קטנונית ושקופה מאוד, ואתה מביך את עצמך.

  12. אבל בכל זאת, למרות האמור לעיל, עדיין נכתבים ספרים, חלקם אף טובים, גם בימים אלו. או שאתה רומז שהם לא משתווים לקפקא וג'ויס בגלל האינטרנט? או שהם לוקים ברדידות מסויימת בגלל הנגישות הבלתי נסבלת לכל העולם בכל רגע נתון?

  13. אני מסכימה אתך לגבי הדואליות של שימושי המחשב עבור היוצר הכותב. אבל אני מסכימה גם עם דפנה.דוגמא טובה ליוצר שהכניס את האיום הממוחשב על היצירה לתוך היצירה הוא מישל וולבק, אבל הוא לא היחיד.
    ואני עדיין מתחפרת בדמיונות על מה היה עושה אבידן עם ובאינטרנט, ואיך הוא היה ממזג את הגלישה עם דף הוורד הפתוח.

  14. שלום דרור,
    נהניתי מאוד מהקריאה שלך בשיר, רציתי לשאול לגבי נקודה אחת שהעלית כאן. אמרת שהוא "מבטל את עצם מושג החטא". אני דווקא חשבתי שהוא מבטל את עצם מושג העונש. האם יכול להיות שהם זהים במקרה הזה, החטא והעונש?

    תודה,
    נועם

  15. אמש בקול המוסיקה הוקרא השיר, ושני השירים הבאים אחריו בספר: אין ספק, מדובר בשירה יפה ורגישה. אינני בקיא כל כך בזירת השירה העברית העכשווית (במיוחד של כותבים צעירים) – כעת אני רוצה לקרוא ולהחשף אליה יותר.
    תודה על ההכרות עם שירתו של נדב ליניאל.

סגור לתגובות.