מהרגע הראשון אנחנו כבר בַּתּוֹר, ספק עוקפים את התור בחשאי – ספק רק צופים בו. עוד פָּנים ועוד פָּנים: אין אלו פנים זוהרים של דוגמניות פרסומת המחייכות אלינו מעל כבישים ראשיים: אלו פנים שחיים ממשיים עיצבו, פנים שלא מוֹכרות לנו דבר. לאחד לוגו של טויוטה על הכובע. כמה זה עצוב. כאן אין איש נוסע במכונית מהירה, כאן העמידה וההזדחלות מדברות. נדמה שהתור אינסופי. מחכים למשהו. עד שיתגלה למה מחכים, כל אחד מוזמן לצרף את ציפייתו ואת המתָנתו לתור הזה.

רובם גברים, עד שאפשר להניח שהנשים הבודדות בתור נמצאות שם כמחליפות של גברים שלא יכלו להגיע. וזה חשוב, מפני שבסוף התור מחכה דווקא אישה. המון גברים למרגלות אישה אחת, יש בזה משהו מיתולוגי. היא תתגלה כשהמצלמה תגיע לראש התור. חלון ייפתח, והתור יתחיל לנוע, ממשיך את תנועת המצלמה (צלם – רוֹבּי מילר) שנעצרה עכשיו – כלומר, התור מגיע לא רק אל החלון אלא גם זורם אל תוך הפריים, לעוד פעם אחת, הופעה שנייה של האנשים שראינו בעמידתם, לפני שייצאו מהבמה לתמיד.

האישה הזו מחלקת לחמניות ושתייה חמה לכל אחד מהאנשים. הביטו בְּפָנֶיהָ: היא מחייכת לכל אחד מהם בחום שאי אפשר לזייפו. תנועתה מכאנית, כמו צ'רלי צ'פלין ב"זמנים מודרניים", אבל מתוך האילוץ המכאני הזה, ומתוך סירוב לו, היא מביעה שוב ושוב אנושיות נדירה, קורנת. נראה שהתנועה אינה עולה לה במאמץ. היא מברכת כל אחד ואחד מהם במאור פנים, ורושמת משהו. ברור שהיא הייתה שם אתמול, שהיא תהיה שם מחר. קשה לדמיין אותה מחוץ למקום הזה. הרי התור כולו תלוי בה למחייתו. היא לא תאכל ולא תשתה. רק תעניק. חיוך, שתי מילים, והמזון. כמה זה רחוק משיח המלצרים המוכר לנו, מה"טעים לכם?" הרשמי, מתוכניות המזון, מבכי המתמודדים לצלילי מוזיקה "מרגשת" ב"ריאליטי" של השפים, מהמלל העודף על אודות מסעדות, מסעות קולינריים, חומוסיות מיתולוגיות, יין גדול בשלוש מאות אלף דולר, כוכבי מישלן, רביולי בטוסקנה, ביסטרו בוטיק, סטייק מיושן, ארוחה עסקית, סושי גורמה.

שמה קריסטינה טוֹמקָה. אנו יודעים זאת כי יש רשימת משתתפים בסוף הסרט, והיא מופיעה בראשיתם. היא הכוכבת הראשית של הסרט. מעולם לא ראיתי רשימת קרדיטים כל כך משמעותית. לרוב אנו קמים ויוצאים מהקולנוע כשהרשימה עולה. כאן, הרשימה היא כמעט שיא הסרט: ההתעקשות לכנות את הממתינים ההונגרים ה"אנונימיים" הללו בשמותיהם, ובראשם את זו המחלקת להם מזון. כולם בתפקיד עצמם.

היא מתבוננת בהם והסרט מנסה ללמוד ממנה איך להתבונן. לא כהמון מחוק קלסתרונים, אלא כבני אנוש, שכל אחד מהם ראוי למתנה הזו. חשבתי לעצמי: אם יש דבר-מה שהסרט אומר הרי הוא שהתור הוא אינסופי, אבל כך גם החסד. נסו לדמיין את עצמכם מגיעים לראש התור, את החלון נפתח עבורכם; גם אתם קיבלתם משהו מקריסטינה טומקה מבלי שהיא ראתה אתכם, מבלי שסומנתם ברשימה שלה. הסרט מאפשר לנו להצטרף לתור הזה – להמתין וגם לזכות במה שאיש מן העומדים בו לא זכה לראות ליותר מרגע חטוף.

 

11 תגובות בנושא “התור

  1. איזה יופי. מזכיר את פרוייקט "אנשי המאה ה- 20" של אוגוסט זאנדר. המצלמה מלווה את הציפייה ומתעדת את הפיזיוגנומיה של המצפים בין העבר הארוך, שמסגיר משהו מעמידתם כאן (שנדמית כבלתי תלוייה- חלק מהפנים נראים לא מותאמים לזמן של הפנים שסביבם) והעתיד הקצר שבו הם תלויים.

    1. ההשוואה מעניינת אם כי אני מרגיש קרוב יותר לבלה טאר משום שאין לו יומרה תיעודית וסוציולוגית, והמבט הרבה יותר אמפתי. אצל זנדר זה הרבה פעמים אפוף בכוונה לצלם "טיפוסים", או מופעים מוחצנים, גרוטסקיים וכו'. לא תמיד, יש לו גם הרבה הצלחות.

  2. היי דרור, שאלת התיעוד היא מעניינת כאן, הן בהקשר של זאנדר והן בהקשר של טאר. לגבי זאנדר, יש שאלה של ארגון ה"טיפוסים" ו"האפקט התיאטרלי" שהארגון משיג. יש משהו נוגע ללב בנסיון להגיע אל הלב של "איש הציוויליזציה האחרון", דרך הפנומנולוגיה של ההופעה והפנים. איכשהו, ה"טיפולוגיה" כאן מאבדת עבורי את המשמעות המקטלגת שלה (מה שאתה מכנה "אי ההצלחה") ומה שנשאר הוא הפשטה עירומה ביחס לאדם שמעבר למקצוע או הטיפוס שבכותרת. ולגבי טאר, כפי שהמצלמה הסטאטית של זאנדר תלוייה בתנועה-מבחוץ (הארגון של החומר המצולם) כך המצלמה של טאר, שנעה במרחב, מקפיאה איזה מימד-זמן של ציפייה מופשטת ואוניברסאלית, או לפחות על -גילאית ועל-מינית. אני לא בטוח מי כאן ה"מתעד" האמיתי, אם יש כזה…

  3. כשצופים בקטע בשנית אפשר להתעכב על הקומפוזיציה של התור.לדוגמה על היחס שבין האנשים הגבוהים לנמוכים. האנשים הנמוכים מוקמו ממש מאחורי האנשים הגבוהים בתור ואינם מנסים להשתחל כדי לראות מה קורה מקדימה. [ככלל, אין תנועה בתוך התור, רק קדימה]. המבט שלהם חסום, תקוע בגב העומד מולם, מרצון או מייאוש אינני יודע. רגע החסד שלהם הוא אפוא לא רק קבלת הלחמניה והתה אלא גם פתיחת האופק, שחרור המבט. ובכלל, הזרימה של המצלמה מאפשרת לחשוב על הגבהים המשתנים של האנשים כעל סוג של תיווי, או מצלול קיומי.

  4. זה סרט מאוד יפה ומאוד עדין.
    מוזרה התחושה הזו של חוסר השקט כשמנסים להבין מה בסוף התור. כנראה שאני גרועה במיוחד בלחכות בתורים, אפילו כצופה, זה משגע אותי.

  5. משום מה היה לי ברור כבר מהרגע הראשון שמדובר בתור לאוכל כלשהו.
    אבל רגע, מה הסיפור של ההונגרים האלה, למה הם לא *דוחפים*?!?! הם לא פוחדים שלא יישאר להם?

  6. יפה, הסרט ואיך שכתבת. [קודם קראתי ואז צפיתי] הצילום בשחור-לבן מדגיש את השקעים והקמטים בפנים. והשקט הסטאטי הזה של ההמתנה. בהתחלה חשבתי שעלינו (הצופים) לפחות הקלו עם מוזיקה, אבל גם המוזיקה מתבררת כסטאטית למדי. והגאולה שבסוף היתה בשבילי פחות קורנת מכפי שציפיתי לאחר התיאור שלך, אבל הקרדיטים (שבאים ממש בשליש האחרון של הקטע, באמת במיקום של השיא) קצת שיפרו את ההרגשה 🙂
    מאיפה זה לקוח? זה חלק ממשהו? איך הגעת לזה?

    1. אני עוקב אחרי בלה טאר כבר הרבה שנים ואני חושב שראיתי את כל סרטיו. זה פרק מבוא לפרויקט ששמו "חזיונות של אירופה" שלקחו בו חלק כמה במאים. הגעתי אל טאר בפסטיבל הקולנוע של שנת 2000 כמדומני, בעקבות רשימה של יאיר רווה.

  7. התבוננתי שוב בסרט, ושמתי לב למתח הסמוי-מעט ששורר בסצינה שבה מחלקת האישה את המזון והמשקה לממתינים בתור, מתח בין החיוך והפנייה לאנשים לבין הרישום (כנראה סימן v או x ברשימה): החום האנושי מופיע בד בבד עם הקרירות המצמררת של הסימון על דף נייר.

סגור לתגובות.