פורסם ב מאת דרור בורשטיין

הערה על יין ושירה (על דניאל רוגוב)

הנה ציטוט טיפוסי מאוד מביקורת יין מלפני כמה ימים מאת מבקר המזון של "הארץ", דניאל רוגוב:

צבעו אודם כהה ומבריק נוטה לנופך, גופו מלא והוא מפגין ריכוז טוב; הטאנינים המתקתקים והחלקים כמשי משולבים יפה בהשפעת עץ מתובל ועתיר וניל. היין חושף ניחוחות וטעמים של פטל, דובדבנים וגרגירי יער, בתמיכה מחמיאה של רמזים למינרלים אדמתיים וצורניים, וכן רמזים פרחוניים שנפרשים יפה על החך. הטאנינים והפירות מתגברים בגימור הארוך מאוד. נגיש עכשיו, אך יהיה במיטבו ב-2012-2025. 290 שקלים. ציון: 95.

אפשר לקרוא את הטקסט הזה בתמיהה גמורה, וכך מן הסתם קוראים אותו מרבית האנשים. אפילו מטפורות פשוטות יחסית, כמו "גוף" של יין, יהיו חסרות פשר לחלוטין עבור קורא הפרוזה הרגיל. הרי אין לו דמות הגוף ואינו גוף – מדובר בנוזל. על המשך הטקסט – מילים כמו "טאנינים" או צירופים כמו "עץ מתובל" אין מה לדבר. אפשר לעצור את הדיון כאן, ולפטור את הטקסט כתמוה וחסר-פשר. אני מודה שזו אפשרות לא מופרכת. אבל היא אינה היחידה.

ביקורת יין היא אפשרות טובה להבנת שירה. כמו המשורר, נתקל מבקר היין במשהו משכר, חזק, מסתורי. המשורר יכול להיתקל, למשל, במראה השמים ולכתוב את השיר הקצר "מעל לשמים / רוחות גדולות" (שירו של ריוקאן). הוא רואה שם משהו שמורכב משני דברים: 1. הוא מפעים (אולי ראה את כיפת השמים הריקה והדוממת ביום אביב, אולי דווקא את כיפת השמים הלילית. מה שברור שהשמים הפכו עבורו פתאום למשהו שדורש תשומת לב, שדורש להגיד משהו). 2. אין מילים לתאר אותו. מה אפשר לומר על כיפת השמים?! מה אפשר לומר על החופה הענקית, הבהירה הזו? לאיש המדע זה קל יותר (יש לו הקשיים שלו). למי שאינו איש מדע ואינו יודע מה לומר "אובייקטיבית" על השמים, נותר המוצא של השתיקה – השמים הם שמים וזהו, או המוצא של השירה. זה המוצא של ריוקאן.

השמים והיין דומים מאוד. על שניהם קשה לדבר, שניהם יכולים לנסוך באדם שיכרון בקלות. לוגם אחד של יין, לוגם אחד של שמים, וכבר ראשך סחרחר. השאלה היא, כיצד לדבר על הסחרחורת, על השיכרון. ביקורת היין אינה שירה, אבל היא מביעה את אותו רצון למצוא לשון אחרת לחוויה שפרוזה רגילה אינה הולמת. מעניין להשוות את ביקורת המסעדות של רוגוב, שהיא עניינית ופרוזאית למדי: הסטייק הזכיר בשר הנמכר במרכול, כתב פעם. מעניין שביחס לאוכל המבקר מרשה לעצמו אירוניה. היין אינו סובל אירוניה. אי אפשר להיות אירוני כלפי דבר שאינו מרוחק ממך (כמו אותו סטייק מרכולי), אלא מציף אותך מבפנים, ממלא אותך ומבעיר את ראשך.

"גופו מלא והוא מפגין ריכוז טוב": מחוץ להקשר אפשר היה לחשוב כי המתואר הוא עלם חמודות. ההאנשה של היין חושפת את הזהות של גוף המבקר ומושא הביקורת. כשהוא מדבר על מינרלים ועל עץ מתובל, הוא מדבר על גופו. שתיית היין הופכת את הגוף לא רק ל"מלא", אלא למכיל את כל המטפורות שהיין יכול להצית. הגוף הופך, במילים אחרות, לגוף-שירה. הגימור הארוך הוא, כמובן, לשון נקייה לתחושות אורגזמטיות. את העונג האורגזמי הזה מקדימה התפזרות של הגוף לכל עבר: אל היער הצפוני על פירותיו הכהים, אל מעמקי האדמה – אל הצורן שהוא "היסוד העיקרי בעולם המינרלים והסלעים שמהם בנויה קליפת כדור הארץ" (אבן שושן), ומשם בחזרה אל שדות הפרחים המופיעים למלוא רוחבם של שדות החיך. במילים אחרות, היין, או השיכרון, הופך להתמזגות של הגוף, דרך הפה, בעולם כולו. הענב אינו אלא מפתח זעיר לאחדות עם כל הדברים. לשון ביקורת היין מנסה לומר זאת בשפת רמזים נרגשת.

לא פחות חשוב מזה – ביקורת היין היא קריאה אל העתיד. הדבר המדהים ביותר בביקורת היין של רוגוב אינו ההצפה המטפורית אלא השלכתה אל השנים שיבואו. המבקר מנבא ביין. אין מבקר שירה שהיה מסתכן במשפט כמו, "קִראו עכשיו, אך מוטב – ב-2040". ואילו רוגוב צופה את הפרחים ואת המינרלים שלעתיד לבוא – הו, 2025 הרחוקה! הו, יין-העתיד הגדול!

32 תגובות בנושא “הערה על יין ושירה (על דניאל רוגוב)”

  2. אני חושב שאתה מחמיץ משהו. למיטב ידיעתי, לא מדובר בסתם שירה, אלא זה פיענוח של טעמים מכוונים מצד יצרני היין. כלומר מי שמייצר יין באמת מכניס פנימה פירות יער וחתיכות עץ מתובל בווניל.

    אהבתי

    1. תודה, לא ידעתי. מצד שני, קשה לי לראות איך מכניסים מינרלים או רמזים פרחוניים, שלא לדבר על "גימור ארוך". או איך המינרלים "תומכים" בגרגרי היער. הרי זו מיסטיקה לוריאנית. אבל העיקר, כך נראה לי, שמצד הקורא הרגיל, מדובר במטפורות שאין להן שום ממשות חושית. כלומר, מבחינת רוב האוכלוסייה אין חיבור בין יין כלשהו למילים האלו. וגם מבחינה זו הטקסט דומה לשירה.

      אהבתי

    2. דרור – סיון הרשפי כתבה שיר על התויות של היין.
      רוני – לא מכניסים שום דבר ליין. בטח לא טבק או מינרלים. מדובר במטפורות ודימויים המנסים להעביר את הטעם במלים. למעשה, חלק מהדימויים שלהם לטעמים אינם קשורים אפילו לטעם קונקרטי הקיים במציאות, או שהם מייחסים טעמים לא נכון. (למשל כל ענין פירות היער).

      אהבתי

      1. גלעד – כשאתה אומר "בטח לא טבק או מינרלים" זה אומר שאת שאר המרכיבים יכול להיות שכן מכניסים?

        אהבתי

      2. טוב, בדקתי ואתה צודק. מתברר שרק טעם הווניל הוא "אמיתי", כלומר מגיע מחומצה ונילית שבתוך עץ האלון (שממנו עשויות חביות היין). כל השאר הוא במידה רבה אכן סובייקטיבי ולא נובע מרכיבים אמיתיים.

        הסבר שנראה אמין:
        http://blog.wineeducation.com/2006/06/where-do-all-those-nifty-flavors-come.html

        אהבתי

  3. אני מודה שאני אכן מעלעל בביקורות של רוגוב כמי שמעלעל בטקסט אזוטרי, ולעתים קרובות קשה שלא להחניק צחקוק; הפרודיה כבר בפנים.

    בכל מקרה, פיסת מידע (?) חשובה: ככל הידוע לי, הוא כותב באנגלית, ומישהו במערכת "הארץ" (לא, לא נראה לי שזה ארי שביט) מתרגם אותו לעברית.

    אהבתי

  4. כל כך קל להגיב לכתיבה הזו של רוגוב בגיחוך ציני ולהחמיץ בכך קריאה אחרת של יופי כפי שהצעת כאן.

    תודה רבה
    אביב

    אהבתי

  5. אם זו שירה, אז זו שירה מגוייסת, כזו שתצדיק את המחיר המופרך עבור נפח נוזל שהתיישן בתוך מיכל עשוי עץ. המטפורות עוזרות הן לקונים והן למוכרים להרגיש חשובים יותר, מדוייקים יותר, אחרת אולי ירגישו סתם אידיוטים על כך שהם מוכנים לשלם מאות ואלפי שקלים עבור מיץ ענבים ש'התקלקל' בתהליך מבוקר. אם נלך אל המלך מ'בגדי המלך החדשים' של אנדרסן, ונחקור את הסיפור מנקודת מבט צרכנית- על מה שילם בעצם המלך? בד לא היה, מלאכה לא נעשתה. המלך שילם עבור התיאורים המפליגים באמצעותם היללו אותו החייטים, ועבור הזמן שהקדישו על מנת לחבר את המטפורות זו לזו. יין הוא אמצעי נוסף לבידול מעמדי. עניין של מסורת.

    אהבתי

  6. כמה מחשבות:
    יין, כמו אוכל, או תה, או וויסקי, או בירה, הוא משהו שאנו צורכים ונהנים מהטעמים שלו. יש מי מאיתנו שיש להם חיבה מיוחדת להנאה מאוכל או יין (או מתיאטרון או מאופרה או מספרים – גם הצריכה של כל האחרונים עולה למרבה הצער כסף). איך מתארים מדוע אהבת אותו? מה שרוגוב עושה זה להשתמש בשיטה ידועה, של אזכורים של טעמים שנלמדים בקורסי יין בסיסיים. אכן לא מוסיפים ליין פירות יער… טעמי וניל אכן מגיע לעתים מהעץ חבית. עכשיו הבה נניח שאני מריח או טועם יין ואני רוצה לחשוב למה אהבתי או לא אהבתי אותו, וכן מה המאפיין שלו לטובת יין אחר. אז אני יכול להגיד "גוף רזה" או "גוף מלא" -זה לא כל כך מסובך ומטאפיזי, זו תחושה בפה של סמיכות שאגב יש לה נדמה לי הסברים מדעיים שקשורים בגליצרין ודברים אחרים שאני לא מדי מבין בהם. אבל כולנו יודעים להבחין למשל בין דיסה דלילה לדיסה סמיכה? באופן דומה יש "גוף" ליין, רזה יותר או מלא יותר. בארומה למשל כשמדובר ביינות אדומים בגדול אפשר לחלק לארומה שיותר מזכירה פירות אדומים (תותים וכו') או פירות שחורים (משהו כמו פטל שחור- למשל פטל שחור… כאמור כדי להבחין או לזכור למה אהבת אתה מנסה לחשוב מה הארומה או הטעם שזה הכי מזכיר, אם אתה רוצה לרשום רשמי טעימה. רשמי טעימה חשובים כדי לזכור מה אהבת ביין ומה אבחן אותו, ולחשוב מה הפרי שהוא הכי מזכיר אכן מזכיר.
    האם יין הוא אמצעי נוסף לבידול מעמדי? ראשית כל יש יין בכל מיני מחירים, ויש יין לא יקר מהנה וטוב. אכן יש יינות יקרים מאוד, חלקם באופן מוגזם, אבל כאמור למרבה הצער בעולמנו גם כרטיסים לתיאטרון, שלא לומר לאופרה, עולים כסף רב. אכן כל דבר בעולם הקפטיליסטי שלנו שמבוסס על צריכה מבדיל מעמדית. גם השאלה האם אנו מסתפקים בקופת חולים או שמא יש לנו גישה לרופא פרטי אם ממש בא לנו. האם זה כמו בגדי המלך החדשים? ממש לא. זה לא שלא נעשתה מלאכה ולא היה בד. יש מלאכה ויש יין. יינות איכותיים בדרך כלל יקרים יותר בגלל תהליכים שעושים יין יקר יותר אך גם טוב יותר בדרך כלל. בציר מדולל, עבודה ידנית וכו'. (קטיף ידני, ברירת ענבים ידנית וכו') כל אלו שבדרך כלל יכולים להביא ליין איכותי יותר, יוצרים כמות יין קטנה יחסית לגודל הכרמים, כך שעלות הייצור גדולה, ולכן הרבה פעמים יינות טובים יקרים למדי. זה לא אומר שאין יינות יקרים שהם אכן "בגדי מלך חדשים" ובפרט מה שמכונה "יינות פולחן" שזוכים למעמד קאלט ומחירים מטורפים שלא בצדק. בכל מקרה שתיית יין היא חלק מהתרבות האנושית ויין בא בכל מיני מחירים. העובדה שהרבה יינות טובים הם יקרים יחסית או יקרים מאוד ולכן הם נחלת מעטים היא מצערת אך הרבה יותר מצערת העבודה שתרופות רבות הן נחלת יחידים בגלל שהן לא בסל הבריאות או בגלל תשלומי השתתפות שיוצרים מכשולי נגישות.

    אהבתי

  7. אייל, למדתי הנדסת מזון ובמסגרת התואר עשינו קורס יין מורחב למדי (פ' מרגלית לימד). לא זו הנקודה. הנקודה היא ההזנייה של השפה שמגוייסת כדי להשגיב את היין. יש המון דברים טעימים, אין ויכוח, יש גם יין טעים, אין ויכוח, הניסיון לבנות ליין שפת-נישה, ז'רגון למביני עניין, נועד בעיקר כדי להקנות לדוברי השפה הזו תחושה של מועדון נבחר. כל מוצרי הצריכה האחרים שציינת לא זכו לז'רגון משלהם – איש לא מתפעל מהמרקם של כריכת הספר או מהצפיפות של הסיבים בנייר, מדרגת הלובן של הדפים (שלג ראשון בשעת זריחה) אני לא אוהבת שעבוד של שפה לצרכים קפיטליסטיים במסווה של התעלות. זה פתח לשיח צרכני מתלהם ומופרך.

    אהבתי

    2. הנקודה שהעלית, מירי (לגבי בניית ז'רגון ליודעי ח"ן), חשובה ונכונה. כוחן וערכן של אמנות וביקורת אמנותית נובעים מהיותן אמצעי תקשורת. ברגע שהאמנות (או הביקורת) מתעטפת בשפה לא מובנת, שמדירה קהל במקום להיות אמצעי מחבר, יש בעיה. כמובן, יש ערך עצום בנסיון של המדיום האמנותי לשכלל את עצם השפה שבה הוא משתמש ולכן נחוצות השכלה רלוונטית ויכולת לפענח את קוד התקשורת של המדיום (בציור, בבלט ובביקורת יין), אבל זו שאלה של מינון. ההבדל בין עור סתם לעור אוכפים (אצל רוגוב) אכן נלעג וחסר משמעות תקשורתית.
      בנוסף, העובדה שביקורת היין מסתכמת בהמלצה צרכנית (בייחס למחיר מסויים), שומטת את הקרקע מתחת לאנלוגיית ה"שירה".

      אהבתי

    3. הביקורת האנטי-צרכנית שלך מתעלמת מהעובדה ששפת היין קיימת כמה מאות שנים, הרבה לפני שהיה צורך לכאורה לנפח את מחירי היין. בספרד בימי הביניים היה ז'אנר שלם, גם בעברית, שהילל את היין בלשון פואטית: לתרבות המערב (ולאו דווקא במזרח הרחוק או בארצות האסלאם, האוסרות את היין) יש משהו עם המשקה האלכוהולי הזה. לומר שאין כל הבדל בין יין לבין כריכת ספר זה אולי נכון מבחינה עקרונית, אבל לא בהתחשב בהיסטוריה הארוכה של התרבות שאנחנו צאצאיה.

      אהבתי

  10. מירי, את מתכוונת ליאיר מרגלית? בכל מקרה בביקרות ספרות ושירה ומוזיקה יש מונחים רבים שלא מובנים לקהל הרחב. בוודאי שיש זרגון לביקורת ספרות תאטרון מוזיקה וכו'. והנה אגב, סתם רדנומאלית מתוך כתבה של נועם בן זאב: "הקונצ'רטו מאוד תובעני מבחינה טכנית, מאוד קשה לנגינה", הוא מוסיף, "הוא נע בין הרגיסטרים, ויש בו קפיצות, וקטעים שדורשים נקישה כפולה ומשולשת בלשון". שלושת פרקי הקונצ'רטו נכתבו בהשראת צבעים: "הפרק הראשון הוא ירוק-עד ובו המוסיקה מופשטת יותר; השני: כחול עמוק, ויש בו תחושה שכל הזמן אנחנו צוללים למטה עם הצלילים, והטרומבון שט ברגיסטרים הנמוכים; והפרק השלישי הוא צהוב – עם אנרגיה יוקדת, וריצה קדימה, ותרועות. כמובן, אלה אסוציאציות פרטיות שלי מהצבעים". "
    http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1021,209,55479,.aspx
    אני חושב שרבים מקוראי תרבות וספרות של הארץ גם יגידו לך שיש שם זרגון שהתחושה היא שהוא למביני עניין בלבד…

    אהבתי

    1. נכון. יאיר מרגלית. בכל זאת עברו עשרים שנה.
      ברור שכל גילדה אוחזת בשפה שלה למילוי צרכיה הייחודיים, אין על כך ויכוח, ובמוסיקה אני לא מבינה ואני לא יודעת אם הקטע שהבאת מייצג או לא. זה גם לא מאד הגיוני לנסות להשוות בין מידת ההתעלות הנגרמת למי שמקשיב ליצירה מסויימת לבין מידת ההתעלות הנגרמת למי ששותה יין, ככלות הכל הצורך לבטא את החוויה במילים נובע מאותו מקום כנראה, מרכז הנאה עיצבי כזה או אחר.
      אולי הניסוח צריך להיות אחר ולגעת בשאלת ההתנסות הסובייקטיבית, ומהו המרחק הראוי שנפער בין האובייקט לבין התיאור המילולי שלו. אם כל מטפורה משקפת התרחקות מסויימת מהאובייקט, השאלה היא עד כמה רחוק אפשר לצעוד מהאובייקט בתיאור ההתנסות הסובייקטיבית של המשתמש/המאזין וכו' ועדיין לשמור על קשר ל…מציאות החומרית/הצלילית וכו'.

      אהבתי

  11. דוגמה של המוסיקה טובה. מוסיקה, כמו טעם של יין, קשה לתאר במילים. הדרך היחידה כמעט היא להשתמש במטפורות.
    אגב, ישנו מבקר מוסיקה – חנוך רון – שכמעט כל המטפורות שלו לתיאור מוסיקה באות מלשון האוכל. כשהוא כותב על מוסיקה הוא מדבר על טעמים, על מתיקות, על מה שמחליק בגרון, על דברים קשים ללעיסה וכולי וכולי.

    אהבתי

  12. כמה הערות טכניות:

    1. אין 1200 סוגי ארומה ביין. זיהו בערך 1200 ישויות כימיות שונות ("תרכובות שונות") שייתכן וכולן משפיעות על הטעם והארומה הנקלטים בחושי האדם, לא כל בני האדם קולטים את אותן תרכובות או באותה רגישות סף, אצל אותו אדם הקליטה משתנה עם הגיל, הנסיון והסביבה. ידוע, למשל, שריגוש מיני משפיע על תגובת השותה ליין. הזיהוי של ה 1200 ה"דברים" השונים בכלים כימיים אנליטיים לא בבדיקות בחושים. אם הייתי כותב ב"הארץ" הייתי כותב: "לא בבדיקות אורגנולפטיות".

    2. בין גורמי ההשפעה שמנה גרוס נשכח גורם חשוב והוא הגיאוגרפיה הגיאולוגיה והקרקע וכלל האקלים, שמש? צל? רוח? וכן הזן שהם קבועים יותר משיטת העשייה והכלים שלה. לגורמים אלו שמות מפוצצים בשפות שונות, נתחיל ב"טרואר" (TRROIR

    3. ככלל בדיון העוסק בתחושות של טעם וריח מנסים להשוות את הבלתי ידוע לידוע מזמן ומוסכם על המשדר ועל הקולט – נניח כותב וקורא ב"הארץ". ראה להשוואה את הניסיון להשוות את הנקלט באוזן למראה עיניים כאשר הגדרת הצבע היא כביכול מוסכמת על כולם [זה לא נכון בכלל ויש הבדלים בראייה, "עיוור צבע" למשל, ויש הבדלים תרבותיים באיזור הגבול ונתינת השם לצבע מוגדר היטב פיזיקלית, בתרבויות שונות שונה הגבול בין ירוק לכחול , למשל]

    4. גרוס [ ביושרו הבסיסי ? ] הגדיר פירות היטב בהשווה לקבוצת פירות המוכרים, אם גם בקושי לישראלי. גם וניל מוכר לנו מהטעם, הסינטטי!, של גלידות וכ"ו. לא כך ב"הארץ", למה שכותב מבקר היין ב"הארץ" אין שום קשר לפירות הגדלים בישראל ומוכרים לקורא. ראה "פירות יער" "תותי יער" שאיני יודע מה הם בכלל ויש לי ספק אם הרבה קוראים נוספים יודעים במה מדובר. זה זיוף, זה שימוש בדימויים מעולם אחר והתחזות למומחה כביכול מעולם אחר, מעולה יותר. כפי שהגדירה היטב מירי, המטפורה כאן כל כך רחוקה שאין לה בכלל קשר לדיווח טכני על יין זו סתם הצגה של המומחה כמה הוא מומחה {מאוד} כביכול, ושל שוקן כמה הוא בסדר ששכר מומחה כזה גדול לדווח לקוראי "הארץ". בקיצור קרתנות עלובה של מתחזים. אם זו שירה זו שירה מזוייפת על רגשות מזויפים.

    אהבתי

  13. 1. אכן אני התייחסתי רק לגורמים האנושיים של גידול ועשיית יין, ולא לגורמים ה"טבעיים" של זני ענבים ו"טרואר" (שהיא אכן המילה שמתמצתת את כל מה שתיארת רני ביחס לתנאי הגידול) – בעיקר בגלל ההשפעה של הגורמים האנושיים על המחיר.

    2. תיארתי לעצמי ששאלת "מהם פירות יער ולמי הם מוכרים בישראל" תעלה מתי שהוא. מבלי כלל להכנס לדיון על רוגוב, אני חושב שזה מאוד סוביקטיבי. לי לעתים ארומה של יין לבן מזכירה לימון או תפוח, וביין אדום בדרך כלל אני חושב שמשהו כללי של פרי יותר אדום או יותר שחור מספק, אבל הרי אפשר גם כיום בארץ להשיג פטל ובטח דובדבנים (ואפילו תותי יער, יש דבר כזה, לא טעים מאוד לדעתי) – אז למי שיצא לטעום או להריח אותם, יהיה מן הסתם עולם אסוסיאציות שמבוסס עליהם. אגב וניל אמיתי יש בחנויות תבלינים, אף אם אינו זול… ! מעבר לזה השאלה מה "אמיתי" ומה "מזויף" בכתיבה כזו – קשה בעיני מאוד לאמוד אותה. כשלהנאתי חטאתי בכתיבה בבלוג על תה או על יין אני משתמש באסוסיאציות שעולות אצלי. לאחרים הן עשויות להשמע "מזויפות". אני לא חושב שהן "מזויפות" אם הן באות מעולם האסוסיאציות שלי…
    מעבר לכך אני מסכים שחשוב לכתוב על יין בפרט בעיתונות הכללית בצורה נגישה…

    אהבתי

  15. וואו… טוב מודה שלא קראתי את כל התגובות אבל חייבת להוסיף, מעבר לתודה על הפוסט (ועל ההערה של עידן – לא ידעתי!! איזה קטע. מעכשיו אדמיין אותו טועם באנגלית) האסוציאציה המתבקשת – שאולי התרוצצה גם בראשך – היא הדוגמא המפורסמת שמביא יום מתוך "על אמת המידה של הטעם", שם הוא מנסה להקביל את עניין "הרגש הנכון" של המבקר שחורץ משפט אסתטי על יצירת אמנות דרך אנקדוטה משעשעת שמספר סנצ'ו פנסה לדון קיחוטה, על שארי בשרו אניני הטעם שידעו לזהות טעם של מפתח קשור בשרוך עור בתחתית חבית של יין…

    אהבתי

  17. אכן, אין זה סוד, שרוגוב כותב באנגלית, (הוא גם מדבר בעברית עם מבטא אמריקאי כבד) והארץ מתרגמים אותו לעברית.
    לפני שתצחקו בנושא האספרסו, לעתים ביינות מסוימים יש ארומה של שוקולד (שוב, באסוסיאציות שלי). ביני לביני כשאני מוצא ארומה כזו אני גם מזהה אותה באחוזי מוצקי הקקאו של השוקולד שזה מזכיר לי (75 אחוז, 80 אחוז וכו')…. תגידו מצחיק? תגידו מטורף? קינקי? זה עולם האסוסיאציות שלי. יכול להיות יותר גרוע, לא?:)

    אהבתי

  18. יפהיפה. כלומר, ההקבלה כשלעצמה מפעימה כמו מראה שמיים. העניין הוא שיש איזו חזרה טורדנית בטקסטים של רוגוב, ששוקולד, מנטה ודומדמניות חוזרים בהם בערבוביה ולאזני נשמעים כולם פרשניים באותה מידה, עד תהייה מי היה מבחין בכך אילו יד זדונית, תיאורטית וכל-יכולה, היתה מזווגת יין אחד לביקורת אחרת.
    אפשר לדבר כאן על השפה ההולכת ו'נתפסת', על מטאפורות מתות, על הייצוג שהופך רחוק כל-כך עד שהוא שווה לשתיקה. משום שבעוד ששתיית יין מרגשת אותי, לא כך חוות הדעת של רוגוב, וזה נכון גם לגבי חלק גדול מהשירה הנכתבת היום. בכל זאת ההבדל הוא שיין אפשר לשתות, כלומר לביקורת עליו יש 'מסומן'. כל זה בטל כמובן כשלוקחים בחשבון את ההגמוניה, בדיוק כמו כאשר שותים 'בקבוק', שנרכש כהבטחה, ולא יין, שנועד לשמח ללב אנוש.

    אהבתי

  21. פינגבאק: האם ניתן לתרגם שירה? דניאל רוגוב כתשובה « דגש קל
  22. פינגבאק: האם ניתן לתרגם שירה? דניאל רוגוב כתשובה « דגש קל

סגור לתגובות.