גֵּ'ק גילברט

תִּדְרוּךְ לַהֲגַנָּה

מתוך הספר Refusing Heaven, Knopf 2007

מאנגלית דרור בורשטיין

 *

*

 

צַעַר בְּכָל מָקוֹם. טֶבַח בְּכָל מָקוֹם. אִם תִּינוֹקוֹת

אֵינָם גּוֹוְעִים בְּמָקוֹם כָּלְשֶׁהוּ, הֵם גּוֹוְעִים

בְּמָקוֹם אַחֵר. זְבוּבִים עַל נְחִירֵיהֶם.

אֲבָל אָנוּ נֶהֱנִים מֵחַיֵּינוּ מִפְּנֵי שֶׁזֶּה מָה שֶׁהָאֵל רוֹצֶה.

אַחֶרֶת הַבְּקָרִים שֶׁלִּפְנֵי הַשַּׁחַר בַּקַּיִץ לֹא הָיוּ

נַעֲשִׂים יָפֶה כָּל כָּךְ. הַטִּיגְרִיס הָבֶּנְגָּלִי לֹא הָיָה

מֻתְאָם כָּל כָּךְ לְהַפְלִיא. הַנָּשִׁים הָעֲנִיּוֹת

אֵצֶל הַמִּזְרָקָה צוֹחֲקוֹת יַחְדָּו בֵּין הַסֶּבֶל שֶׁיָּדְעוּ לְבֵין הַנּוֹרָא

שֶׁבַּעֲתִידָן, מְחַיְּכוֹת וְצוֹחֲקוֹת בְּעוֹד מִישֶׁהוּ

בַּכְּפָר חוֹלֶה מְאֹד. יֵשׁ צְחוֹק

בְּכָל יוֹם בָּרְחוֹבוֹת הָאֲיֻמִּים שֶׁל כַּלְכּוּתָה,

וְהַנָּשִׁים צוֹחֲקוֹת בַּכְּלוּבִים שֶׁל בּוֹמְבֵּי.

אִם נְסָרֵב לְאָשְׁרֵנוּ, אִם נִתְנַגֵּד לִשְׂבִיעוּת הָרָצוֹן,

נַפְחִית בַּחֲשִׁיבוּת שֶׁל מַחְסוֹרָן.

עָלֵינוּ לְהִסְתַּכֵּן בְּשִׂמְחָה. נוּכַל לִחְיוֹת בְּלִי עֹנֶג,

לֹא בְּלִי שִׂמְחָה. לֹא הֲנָאָה. עָלֵינוּ לִהְיוֹת בַּעֲלֵי

הָעַקְשָׁנוּת לְקַבֵּל אֶת שִׂמְחָתֵנוּ בַּכִּבְשָׁן הָאַכְזָרִי

שֶׁל הָעוֹלָם הַזֶּה. לַעֲשׂוֹת אֶת אִי הַצֶּדֶק לַמִּדָּה הַיְחִידָה

שֶׁל תְּשׂוּמֶת-לִבְנוֹ מַשְׁמָעוֹ לְהַלֵּל אֶת הַשָּׂטָן.

אִם קַטָּרֵי הָאֵל דּוֹרְסִים אוֹתָנוּ,

עָלִינוּ לְהוֹדוֹת עַל הֱיוֹת הַסּוֹף כַּבִּיר.

עָלֵינוּ לְהַרְשׁוֹת כִּי תְּהֵא מוּסִיקָה, לַמְרוֹת הַכֹּל.

שׁוּב אָנוּ עוֹמְדִים עַל חַרְטוֹם אֳנִיָּה קְטַנָּה

שֶׁעוֹגֶנֶת מְאֻחָר בַּלַּיְלָה בְּנָמֵל זָעִיר

מַשְׁקִיפִים אֶל עֵבֶר הָאִי הַנָּם: בְּשֶׁטַח הַחוֹף

שְׁלֹשָׁה בָּתֵּיקָפֶה רְעוּעִים וְאֵשׁ חֲשׂוּפָה בּוֹעֶרֶת.

לִשְׁמֹעַ אֶת הָאִוְשָׁה הַקְּלוּשָׁה שֶׁל מָשׁוֹטִים בִּדְמָמָה, כְּשֶׁסִּירָה

קְרֵבָה לְאַט וְיוֹצֵאת וְאָז שָׁבָה – זֶה בֶּאֱמֶת שָׁוֶה אֶת

כָּל שְׁנוֹת הַצַּעַר, שֶׁיָּבוֹאוּ.

9 תגובות בנושא “ג'ק גילברט / תִדרוּך לַהגנה

  1. הספר הזה כבר שנים שוכן דרך קבע על השידה ליד המיטה שלי, ואת השיר הזה תרגמתי לעצמי לפני שנתיים, אז כשזיהיתי את השורות הראשונות שלו כאן ברור שהתרגשתי מאוד… ברשותך אני אגן על הבנתי אותו בשני מקומות שבהם דעתי נפרדת משלך.

    אחד –

    אִם נְסָרֵב לְאָשְׁרֵנוּ, אִם נִתְנַגֵּד לִשְׂבִיעוּת הָרָצוֹן,
    נַפְחִית בַּחֲשִׁיבוּת שֶׁל מַחְסוֹרָן.
    עָלֵינוּ לְהִסְתַּכֵּן בְּשִׂמְחָה. נוּכַל לִחְיוֹת בְּלִי עֹנֶג,
    לֹא בְּלִי שִׂמְחָה. לֹא הֲנָאָה.

    את השורות האלה הבנתי, בפשטות, הפוך ממך. בעיניי הן צריכות להיות:

    אם נתכחש לאשרנו, אם נתנגד לשביעות הרצון,
    נפחית בחשיבות של קיפוחן.
    אנחנו מוכרחים להסתכן בָּעונג. נוכל לחיות בלי הנאה,
    אבל לא בלי עונג. לא בלי חדווה.

    מובן שעם המילון אי-אפשר להכריע את זה (אבל אני אנסה לשכנע אותך בכל זאת). הוא מתחיל עם delight, מה שמשאיר את התרגום פתוח, עדיין. אבל החתימה שלו בסוף, not enjoyment, היא לדעתי מכרעת. pleasure ו-enjoyment יכולים שניהם לעבור כ"הנאה", אבל ב-enjoyment נוכח ה-joy (לכן את ה"הנאה" השארתי ל-pleasure) (חוץ מזה, אני גם באמת חושבת שנוכל לחיות בלי הנאה, אבל לא בלי עונג וחדווה. זה נימוק חלש, ברור לי).

    דבר שני, לגבי השורות המסיימות. אני חושבת שהבלבול המוקפד בכיווני הסירה, ש"באה החוצה" ו"הולכת חזרה" (ומחרטום האנייה שבנמל, הכיוונים שלה באמת בלתי אפשריים לפענוח) הוא בלבול שצריך, איכשהו, לשמר (וגם את החזרה על הפועל come). הפרובלמטיזציה הזו של ה-come נגררת גם לשורה האחרונה "all the years of sorrow that are to come" (שעכשיו הן שנות הצער שבאות *והולכות*, פחות או יותר). לכן נראה לי שעדיף לחזור על הפועל הזה גם בתרגום, ולהתעקש על הדיסאוריינטציה.

    1. בעניין ההערות, אני חושב שבכל זאת העניין בשיר הוא ביכולת לחוש שמחה מול עולם מלא עוולות. ומהפרשנות הזו נולד המינוח שבחרתי. אני לא חושב שיש מה לדבר על הסתכנות בעונג, מפני שעונג קיים ממילא, באכילה כל יום, למשל. והמילה חדווה נראית לי עמומה מדי, ומנותקת מהאופן שבו אנו חושבים על חיי היומיום. כלומר איש אינו חושב על עצמו כחש "חדווה", כמדומני, ולכן טיעונים לגבי האם נוכל עם או בלי זה נשמעים לי פחות מוצלחים לשיר.
      בעניין הסירה, אני חושב שיש שם שתי סירות. אחת שמתקרבת אל החוף ואחת שיוצאת אליה. אבל זה באמת לא ברור.

  2. הנה התרגום שלי:

    צער בכל מקום. טבח בכל מקום. אם תינוקות
    אינם גוועים ברעב במקום אחד, הם גוועים ברעב
    במקום אחר. זבובים בנחיריהם.
    אבל אנו נהנים מחיינו כי זה מה שהאל רוצה.
    שאם לא כן, לא היו הבקרים שלפני הזריחה בקיץ
    יפים כל כך, הטיגריס הבנגלי לא היה
    בנוי מופלא כל כך. הנשים העניות
    שליד המעיין צוחקות ביחד בין
    הסבל שידעו לבין הנורא
    שעוד תדענה, מחייכות וצוחקות בשעה שמישהו
    בכפר חולה מאוד. כל יום יש צחוק
    ברחובות הנוראים של כלכותה,
    והנשים צוחקות בכלובים של בומביי.
    אם נכחיש את אושרנו, אם נתקומם כנגד שביעות הרצון שלנו,
    אזי נקטין את החשיבות של גזילתם מאיתנו.
    אנו חייבים להסתכן בהיקסמות. אפשר להסתדר בלי עונג,
    אך לא בלי היקסמות. לא הנאה. אנו חייבים
    להקשיח את עורפנו כדי להשלים עם שמחתנו בכבשן
    חסר הרחמים שבעולם. אם ניתן לחוסר הצדק להיות
    אמת המידה היחידה למחשבתנו הרי שנעבוד את השטן.
    והיה כי ידרוס אותנו רכבו של אלוהים,
    או אז נשבח את גדולתו של סופנו.
    אנו חייבים להודות שעל אף הכל תהיה מוזיקה.
    שוב אנו עומדים על חרטומה של ספינה קטנה
    שהטילה עוגן מאוחר בלילה בנמל הזעיר
    המשקיף על האי הישן. הרציף
    הוא שלושה בתי קפה סגורים ומנורה ערומה דולקת.
    לשמוע את קולם החרישי של משוטים עולה מהדממה כאשר סירת משוטים
    יוצאת לאיטה ואז שבה – שווה באמת
    את כל שנות הצער שעוד תבואנה.

  3. אני חושבת (מעיון במקור) שכותרת השיר צריכה להיות "סיכומי ההגנה", כמו בהקשר המשפטי. אולי כיון שהשיר הוא אפולגטי במידה מסוימת.

  4. בעברית זהו המונח המקובל לשלב האחרון שלפני הכרעת הדין. התביעה וההגנה מסכמות את טיעוניהן לפני השופט או חבר המוששבעים. אני די בטוחה שזהו התרגום הנכון למונח האנגלי.

סגור לתגובות.