לואיס תומס, בספרו הנודע מ-1974, The Lives of a Cell, "חיי התא", כותב כי יש בסיס טוב לטענה כנגד היותנו קיימים כישויות (entities). איננו מורכבים, כפי שהיינו רוצים להאמין, כותב תומס, כצירוף של חלקינו-שלנו: "חולקים בנו, משכירים אותנו, כובשים אותנו". המיטוכונדריה (לצורך העניין אפשר להגדירם כאברון בתא שהוא "תחנת הכוח" של התא) אינם "שלנו" אלא יצורונים נבדלים, "פולשים", שיש להם דנ"א משל עצמם, והם אולי חיידקים שנבלעו בתאים האנושיים בעבר הרחוק ונשארו שם ביחסים סימביוטיים (סליחה מראש על העילגות והבורוּת הביולוגית). אם כך, מדובר ב"זרים", שבלעדיהם, כותב תומס, "לא נוכל להניע שריר, להקיש באצבע או לחשוב מחשבה". כלומר, אנו חיים הודות לזרים; הזרוּת הכרחית לקיומנו. כך גם בצמחים – הם חיים הודות לכלורופלסטים, שגם הם כנראה פולשים זרים באופן דומה. התלות שלנו בזרים לעצם קיומנו, לא כ"קישוט" שאנו עונדים באופן ליברלי, קיימת גם כאן – מפני שאנו תלויים בצמחים, התלויים בזרים "שלהם". ומי יודע אם שרשרת זו לא ממשיכה עוד ועוד.
מעניין שדברים אלו, שנכתבו לפני כמעט ארבעים שנה (!), לא הפכו עדיין ל"שׂכל הישר" של מרבית בני האדם. הסיבה היחידה לכך היא שמדובר בדברים קטנים, ולכן בלתי קיימים מבחינת רובנו. כאילו טווח הראייה שלנו מגדיר את הקיום – הדבר דומה לאדם ממושקף שיטען שהעולם מטושטש כשהוא מסיר את משקפיו.
חשבתי על ספרו של תומס אגב הדיון סביב עניין הפועלים הזרים – האם העובדה שאנשים יכולים להאמין בקלות כזו בהגדרה העצמית המבודדת וה"נקייה" של עצמם ושל עַמם לא מתחילה מתפיסה שגויה, מבחינה מדעית, של גופם שלהם? אילו היינו מצחצחים שיניים לא מול הראי אלא מול המיקרוסקופ, כביכול, היינו תופסים את עצמנו לגמרי אחרת.
ועוד דבר. נדמה לי שרובנו חושבים על יצירת אמנות, ספר או ציור, כמשהו בעל זהות מוגדרת, כמעין "גוף" שיש לו שם (כותרת היצירה) והורה (סופר, צייר וכו'). זה נוח לכולם, ובמיוחד למשפטנים, שמסדירים את נושאי זכויות היוצרים: הציור הוא מעין אישיות משפטית שנגמרת במסגרת, הספר – בכריכה. ברורה התועלת שבתפיסה כזאת. אבל את מטפורת היצירה כאישיות משפטית או כגוף אפשר להבין אחרת. לפי קו המחשבה של תומס, קל לראות שֶמה שנראה כישות בעלת גבולות ברורים כמו ספר יכול להיתפס כ"גוף" שיש בו – ולא כחריג – יסודות זרים ההכרחיים לקיומו. ההבחנה המשפטית בין חומר ספרותי שיש לך זכויות יוצרים לגביו ובין חומר שהוא בגדר גניבה ספרותית אולי מועילה ברמה הכלכלית, אבל היא חסרת ממשות ברמה יותר מעודנת, מיקרוסקופית, של המרקם הספרותי. שם אפשר לראות משפטים שיש בהם מילים "זרות" של סופרים אחרים, של אנשים אחרים, מילים של סרטי קולנוע ושל נהגי מוניות, של רופא השיניים ושל ראש עיריית אוסלו ששמעת ברדיו, נוכחות של משפטים ש"יושבים" על משפטים שאחרים כתבו, ואפילו פיסוק ששואב את כוחו מפיסוק של אחר, וכו'.
מעניין שהרבה מבקרי ספרות חושבים באופן שקרוב יותר למחשבת עורכי הדין מאשר למחשבת הביולוגים. המטפורות שלהם הן משפטיות – ומכאן "חרדת ההשפעה" של בלום – חרדת הגנב פן ייתפס. המבקרים מזהים השפעה ספרותית כמי שמוצאים גנב בדירת חברו עם היד נעוצה בכספת. אהא! הדבר דומה לביולוג שיצווח – מצאתי לך חיידק באף! בושה! במילים אחרות, מבקרי ספרות מזהים "השפעה" אחת על סופר וטועים בשלושה דברים: א. שהם איתרו משהו חריג; ב. שיש להצביע עליו כעל נקודת חולשה; ג. שהזיהוי המקרי, שנובע מגבולות הבקיאות המקריים שלהם, הוא-הוא מקור ההשפעה החשוב והבלעדי של א' על ב'. אבל יש מאה, אלף מקורות השפעה, שרק למקצתם הסופר בכלל מודע, והמבקר עוד פחות.
מחקר וביקורת הספרות אינם יכולים, גם במאמץ של אלף שנה, לחשוף את ריבוא התהליכים הזעירים האלו, ממש כפי שאיש אינו יכול לדעת מניין הגיע אל הרוק שלך חיידק מסוים, או אל שׂערך – כינה מסוימת. אבל אפשר לראות את היצירה האמנותית (ואת החברה), בִּמקום כמשהו מונוליתי, מוצק ומוגדר – כרִקמה חיה שרוחשת בה תנועה מיקרוסקופית מכיוונים שונים, פנימה והחוצה.
[נ"ב. תומס מספר על רגע של תובנה. הוא ניסה, כך הוא כותב, לחשוב על כדור-הארץ כאורגניזם, אבל זה לא הלך. כדור-הארץ גדול מדי, מורכב מדי, ויותר מדי חלקים בו לא נראים מחוברים זה לזה. ואז, יום אחד הוא נסע במכונית, והבין לפתע שכדור הארץ אינו דומה לאורגניזם, אלא לתא דווקא, תא בודד.]
מתחת לשולחן 
נהדר!
אהבתיאהבתי
אה, וגם: מתכתב יפה עם הפוסט הקודם (לפחות אצלי).
אהבתיאהבתי
אכן.
לא שלם אלא חלק (תא)
לא אחד אלא ריבוי.
התודעה המערבית כביכול כבר כן הבינה את זה, נניח בתחילת המאה ה-20 (?) אבל למעשה עוד לא הבינה את זה ולעולם כנראה לא תוכל להבין את זה ממש, "בבטן". גם מי שדיבר, כמו בארת וקריסטבה (ובכטין), על ריבוי של כתיבות כמו שיחה אינסופית במקום מחבר-בורא אחד (ואולי עוד לפני זה ניטשה, על העולם כולו כתופעה אסתטית, כתמונה שאנחנו וגם יצירי כפינו רק חלק ממנה) גם הם-עצמם לא האמינו לעצמם, למרות שזו האמת. לא יודעת למה זה ככה. וגם אני עצמי מתקוממת לניסוח שלך בתחילת הפוסט שאיננו מורכבים מחלקינו-שלנו-עצמנו, אולי כי זה סותר את הבסיס להערכה אסתטית ולהערכה בכלל – איך אפשר להעריך, לאהוב, לשפוט איכות של יצירת אמנות או של יצור אנושי אם חלקיו אינם שלו-עצמו? איך אפשר לאהוב אדם אם הוא מורכב מיסודות שלא הוא אחראי להם ושאינם שלו?
אהבתיאהבתי
אני חושב שאם מבינים שזה המשחק היחיד בקזינו, שאלת ה"איך אפשר" מתפוגגת. האהבה וההערכה נעשות דומות לשיר של באשו על הנהר שאוסף את מי הגשם.
אהבתיאהבתי
גם ברמת המקרו אנחנו כאלו –
החברה האמריקאית אינה חבורה של גאונים טכנולוגיים אלא מספר קטן של אנשים -"יצורונים נבדלים" כדבריך עושים אותה למה שהיא ,
מי שהנחית אדם על הירח היה למעשה "פולש" מגרמניה הנאצית בכלל,
לפעמים איזה מפעילון (טריגר) קטן הופך ערימה של לא-כלום לגוף בעל ערך,
אהבתיאהבתי
מצוין.
המתח בין הצורות ברות ההגדרה העולות מן הטבע והתרבות לבין אינסוף בקשרים השוזרים אותם זה בזה, הוא אותו מתח ישן בין אחדות לריבוי שמלווה אותנו מאז פארמנידס והרקליטוס. בעיני, זו השאלה האמיתית היחידה, והכל מתכנס אליה.
לגבי המקוריות של יצירות הספרותיות, אפשר לומר שכל מילה היא פלאגיאט, הלוא מישהו אמר אותה פעם לראשונה, מישהו הבין אותה (או טעה בה באופן יצירתי), מישהו זעק אותה מתישהו, ואנחנו רק ממחזרים.
אהבתיאהבתי
כן, שאלת האחד והרבים חשובה כאן, אבל היה חשוב לי להדגיש שלא מדובר רק בשאלה מטפיזית.
אהבתיאהבתי
א.הביולוגיה שלך אינה עלגת ואינה מעידה על בורות(ואני מסמכת לשפוט).
ב.גם הביולוגיה מבוססת על מטאפורות. במקום "זרים" או "פולשים" אפשר היה לחשוב על פועלים או עבדים או בני בית השיכים ל"פמיליה" (באותו מובן שמשרתים היו שיכים למשפחות עשירות) או על חיות מחמד (צדות עכברים, שומרות על הבית) או "שותפים לעסק" או "שותפים למשחק".הטבע אינו טוב או רע, אנחנו משליכים עליו דימויים חברתיים.
ג.באשר לבעלות על יצירות אמנות -על הקתדרלות הגותיות אין חתימת אומן, אין לנו מושג מיהו המשורר של תהילים ואפשר לתת עוד אלפי דוגמאות. כל שאלת הקנין הרוחני קשורה לשאלת הקנין הפרטי.
ד.ובכלל עיקר שכחנו כי אבותנו ממש היו זרים ופליטים, חלקם בלי ויזה לשום מקום,וכי "גר היית בארץ מצרים".
אהבתיאהבתי
זה מזכיר לי את דבריו הנפלאים של פרימו לוי ב"טבלה המחזורית". בפרק על האבץ הוא מדבר עליו כיסוד ש"אינו מדרבן במיוחד את הדמיון…אינו יוצר תגובות כרומאטיות מרשימות, בקיצור, מתכת משעממת" אולם כשמוסיפים לו חומצה גופריתית "האבץ מתעורר, מתכסה בפרווה לבנה של בועיות מימן וזהו, הכשף אירע" ומכך גוזר לוי את מסקנתו בדבר"…שבחו של הזיהום, המביא לידי שינויים ובמלים אחרות – מחולל חיים… כדי שיסתובב הגלגל, כדי שיחיו החיים, יש צורך בזיהומים וזיהומי-זיהומים…"
אהבתיאהבתי
על הדברים הללו כדאי לשבת (ולמדוט, נשימות בטניות).
אהבתיאהבתי
מתוך ted. חובה לצפות אם לא ראיתם.
אהבתיאהבתי
תודה. זה נפלא.
אהבתיאהבתי
תודה!
TED בכלל הוא אחד האתרים הכי מומלצים ברשת.
אהבתיאהבתי
דרור, אתה הרי מכיר את הבודהיזם מצויין, ויודע שהדברים הם ממש בודהיזם 101 – אמנם סביר שלבודהא לא היה מיקרוסקופ, אבל מבחינה אמפירית והגיונית הגיע למסקנה שאין דבר כזה שנקרא "אני", אלא זו הצטברות של דברים (שגם להם אין "ישות") ונסיבות שמביאות לקיום התופעה/תהליך שנקראת לשם נוחות "אדם" אבל זו איננה אלא קונבנציה נוחה, וכשהנסיבות משתנות נגמר גם התהליך שנקרא "אני".
אהבתיאהבתי
תודה אפי, ובכל זאת, כפי שאמרת אתה, הוא לא דיבר על ביולוגיה של התא. ואם כבר, הנה קישור שהגעתי אליו במקרה לפני כמה דקות:
http://diydharma.org/audio/by/artist/kazuaki_tanahashi
אהבתיאהבתי