של נעליךָ

כמה הערות מתוך ספרו של ג'ון גריבין "אבק כוכבים" (פינגווין, 2000)

  • "החיים מתחילים בתהליך של היווצרות הכוכבים. אנו עשויים אבק כוכבים. כל אטום של כל מרכיב בגופך, למעט מימן, יוּצר בתוך כוכבים, פוזר לרוחב היקום בהתפוצצויות כוכביות גדולות, ומוחזר עד שנהיה חלק ממך".
  • כדור הארץ הוא שְׁיָר של ענן הגז שממנה נוצרה מערכת השמש. 99.86% מהחומר נמצא כיום בשמש עצמה; ממה שנותר (0.14%) שני שליש נמצאים בצדק (יופיטר). משאר ה-0.05% נוצרה כל שאר מערכת השמש, כולל כדור הארץ.
  • התהליך הוא בערך כזה: כוכבים מדור ראשון עשויים כמעט אך ורק מימן והליום; כעבור כמה מיליארדי שנים הם התפוצצו; מהשיירים נוצרו כוכבים מדור שני שבהם נוצרו יסודות נוספים כמו פחמן וחמצן; גם כוכבים אלו התפוצצו; משיירי הכוכבים האלו נוצרה מערכת השמש, ובתוכה כדור הארץ. זה דור הנכדים של היקום, והוא יורש את הישגי הדורות הקודמים [זה נשמע כמעט כמו רומן ישראלי קנוני].
  • אנו לא יודעים איך מהחומרים נוצרים חיים אך אנו יודעים אילו חומרים דרושים ליצירת חיים, וחומרים אלו הם תוצר לוואי טבעי של תהליך יצירתם והתפתחותם של כוכבים [במילים אחרות, החיים והקוסמוס הם תהליך אחד].
  • יש באזור שלנו ביקום 3 אטומים של זהב על כל 10 מיליון אטומים של גופרית. וגופרית הוא אחד היסודות הכי נדירים ביקום (על כל 2 אטומים של גופרית יש 70 אטומים של חמצן ועשרות אלפי אטומים של מימן). והכלכלה מושפעת מזה. מחיר הזהב נקבע גם לאור זה.
  • בסנטימטר אחד אפשר להניח זה לצד זה 100 מיליון אטומים, שהם, כמובן, חלקיקים יחסית גדולים.
  • קרח צף על פני מים, ומסיבות שונות זה הכרחי לקיום החיים כפי שאנו מכירים אותם. אבל זה מוזר – הרי לא נצפה שגוש עופרת יצוף על פני עופרת מותכת.
  • רק בסביבות 1830-1840 אסטרונומים מתחילים להבין את המרחקים האמיתיים של הכוכבים זה מזה. רק לקראת 1920 מתחילים להבין את ממדי הגלקסיה שלנו (מספר גרגרי אורז כמספר הכוכבים בגלקסיה ימלא קתדרלה; אבל אם נרצה ליצור מודל בקנה מידה, כולל הרווחים, נצטרך לאותה כמות אורז מפוזרת על שטח שקוטרו בערך מכדור הארץ ועד לירח – כ-400,000 ק"מ).
  • שאלת התם הזו, שהמדע כבר ענה עליה (אבל לא כ"כ מזמן): איך השמש לא מכלה את עצמה לאורך מיליארדי שנות בְּעֵרָה. [כלומר, יש התגלות של "סנה בוער ואיננו אוכּל" כמעט, בשמים, כל יום, מזריחה עד שקיעה. אבל, בניגוד למשה, איש אינו חולץ את נעליו מעל רגליו למראה השמש]
  • איינשטיין גילה כי משמעות המשוואות של תורת היחסות הכללית שהיקום מתרחב או מתכווץ, אך הוא לא האמין למשוואות שלו עצמו. [זו אפיזודה מדהימה בתולדות המחשבה, שכל אדם יכול ללמוד ממנה משהו]
  • בשמש, רק אחד מתוך 100 מיליון פרוטונים מתנגשים זה בזה במהירות הדרושה להיתוך גרעיני, ורק בפרוטון אחד מתוך 1022 (1 ו-22 אפסים) מתבצע ההיתוך בפועל. אפילו בליבת השמש היתוך גרעיני הוא מאורע נדיר יחסית מבחינת הפרוטון הבודד. למרבה המזל יש מספיק אטומים – 616 מיליון טונות של מימן מעורבים בהתנגשויות כאלו. מדי שנייה.
  • "התהליכים הגרעיניים שגורמים לכוכבים רבים… להאיר תלויים לקיומם בדיוק באותם יסודות החשובים לקיום החיים המוכרים לנו. עובדה זו מדגישה את הזיקה ההדוקה בין החיים והיקום… אינני מתכוון רק שגרעיני חנקן 'כמו' אלו הנמצאים בגופך [נוצרו בכוכבים]. אני מתכוון שממש אותם גרעינים שהם עכשיו חלק מגופך היו פעם מרכיב עיקרי בריאקציות של מחזור הפחמן שמתרחשות בתוך כוכבים. יש קשר ישיר בין אטומים בגופך והאופן שבו כוכבים (שמסתם עד 1.5 מסות שמש לכל הפחות) מאירים".

4 מחשבות על “של נעליךָ

  1. הדימוי של השמש לסנה הבוער מהמם [כמו 'שוקינג' ולא כמו 'מאמם'. לא מוותרת על המילה הזו רק כי מבזים אותה בדיבור ובטקבוק].

    אף אחד לא חולץ היום נעליים מול השמש שלא מתכלה.
    אבל היו בעבר שעשו הרבה יותר מזה מתוך יראה מולה.

    [הקומראנים ספרו את חייהם לפי השמש, שסייעה להם בין השאר בשמירת השבת. יש דמיון בין השתיים]

    "האטומים נפוצו בעולם בשלום, אבל היה עידן של מלחמה בין חמצן למימן לפני שהגיעו לאחדות-לבבות באמצעות הנוסחה של המים. המים הם חוזה שלום. כימיה היא לימוד האיזון שהשיג החומר של העולם".

    היום שלפני האושר, ארי דה לוקה

    1. מסכים לגבי דימוי השמש והסנה הבוער. באמת נהדר. ואולי בגלל זה ליקויי החמה עוררו כזה פחד בעבר – הסנה הבוער אוכּל (אולי אפילו עוכּל על ידי מפלצת שמיימית), והאלים הסתלקו.

    1. מקור התפילה הוא דווקא בחורבן בית שני ובהיעלמות מנהג העלאת הקורבנות בעקבות החורבן ועליית התפילה כתחליף [הא לך מהלך ירוק בצל חורבן].

      בכל פעם שאדם מתפלל בעל חיים אחד ניצל מלהיעלות אל המזבח.

      לא יודעת אם הנפש משתוקקת ליסודות הבריאה כמו שהגוף משתוקק לאור. חושך זה מפחיד. חשמל אין. ידע על גרמי שמים ואסטרונומיה אין. תחושת המובן מאליו לגבי זריחת השמש לא היתה עדיין באדם. היום שמים לב אליהם פחות, לגרמי השמים. בדיוק כמו ששמים לב פחות לנמלים. כל מה שרחוק מהעין [ובמובן הזה השמש רחוקה מהעין בדיוק באותה מידה שהנמלה רחוקה ממנה. הרגע היחיד שבו אדם שם את לבו גם לשמש וגם לנמלה באותו הזמן הוא במנהג המטופש של עדשה, קרן אור ונמלה עולה באש. קורבנות של שימת הלב] לא קיים.

סגור לתגובות.