[טקסט לתערוכה קבוצתית, גלריה רוטשילד אמנות, רוטשילד 140 קומה ב', תל אביב. הפתיחה: חמישי, 31.3.11, 20:00; שיח גלריה והדגמה של קליגרפיה ע"י קזואו אישיאי: 29.4.11, 12:00; למבחר דימויים ולתרגום הטקסט לאנגלית, ראו באתר הגלריה]

  • לואיס תומס מתאר אנשים המאזינים בדריכות לקונצרט או מתבוננים בשתיקה ובריכוז בעבודות אמנות בגלריה כמי שמקבלים הדרכה או הנחיות חשובות.
  • כל ציור, או פסל, מדריך אותנו. מול כל יצירה אנו דומים לתייר שמרים עיניו מהמפה, שאותה הוא לא לגמרי מבין, ושואל מישהו מקומי לכיוון הנכון. מול כל ציור אפשר לנסות ולשאול: אילו הוראות קיבלתי כאן?
  • ההוראות קיימות לא רק במה שמתואר אלא באופן התיאור. אם, למשל, אני רואה ציור שהועתק בבירור מן האינטרנט, וציורים כאלה יש היום לרוב, ההוראה הגלומה בו, בלי קשר לדימוי המועתק, היא – הבט בעולם דרך תיווך של דימויים קליטים, נגישים. אם אני רואה ציור ששפתו החזותית לקוחה במובהק משפה של תוכנת עיצוב גרפי, ההוראה שאני מקבל ממנו, עוד לפני שפענחתי את הסיטואציה בציור, היא: רדד את העולם למונחים של עיצוב דו-ממדי, נטול זמניוּת, קר.
  • בתערוכה שלפניכם מציגים אמנים שונים זה מזה. החומרים שונים – דיו, צבעי מים, צבעי שמן, אבן, חומר. אבל ההנחיה העקרונית שהעבודות האלו מציעות היא: הֱיֵה עכשיו בעולם המִשתנה.
  • "תפוֹס הכול בהטלה אחת של רשת" (זֶנרין-קוּשוּ, אסופת פסוקי זן שכונסה במאה ה-15).
  • "בהטלה אחת של רשת" יוצר יונתן אופק מדרגות ושבילים באבן. מיד אנו עומדים מול החומר הקשה, ובאותה מידיות מוכנסים פנימה אל הבית. לפעמים הבית הוא רק עוד מדרגה, מקפצה נוספת אל החלל שמעל לאבן. כל זה קורה מהר מאוד. עינך ניגפה באבן וכבר עברת דירה.
  • ברור שהמהירות והראשוניות של העבודה באבן שונות מאלו של מכחול הדיו או של צבע השמן. אבל כשהדברים אמורים בתנועת המחשבה ההבדלים האלו מיטשטשים.
  • גבר מול גבר בפסל זוגי של נועה שי. אדם קורא אל אדם רכון, נרגן. ספר פתוח מול ידיים שלובות. המרווח ביניהם – נשימה אחת, מילה אחת, הפיכת דף אחד בספר המכויר. זה גם המרווח בין כל אחד מהם לבין המתבוננים בהם.
  • אמן מבטא בכל יצירה עבודת הכנה שנמשכה לכל הפחות כמשך ימי חייו. לכן כל עבודה היא אטית מאוד. האמת היא שלא תיתכן עבודה מהירה. גם לציור של ילד בן שלוש קודמות לפחות שלוש שנות הכנה. קל לראות זאת אצל ילדים: כמה זמן נדרש להם כדי ללמוד להחזיק עיפרון. לצייר קו.
  • כששאלו את ויסלר (במשפט הדיבה הידוע נגד רסקין) מדוע הוא מבקש ממון כה רב על ציור שצויר בחצי יום, השיב שהוא מבקש את הסכום לא על שעות ספורות של ביצוע אלא על ידע שרכש במשך כל חייו.
  • פוֹטוֹן, חלקיק אור, מגיע לכדור הארץ אחר מסע של שמונה דקות בלבד מקצה השמש. בשמונה דקות הוא עובר מרחק עצום של 150 מיליון קילומטר. אבל עד שהוא מגיע מליבת השמש אל החלל שמחוץ לשמש חולפות 150,000 שנה. מוזרוֹת, לפעמים, דרכי הזמן. גם זמן האמנות הפואטית הוא זמן מוזר כזה.
  • שנות חיים רבות מאפשרות ליצור בשניות ספורות קליגרפיה כמו של קזואו אישיאי. הפריחה מהירה אבל הכנה ממושכת קדמה לה. אור שמש (שגילו 150,000 שנה ושמונה דקות), אדמה, שתיל, צמיחה אטית, ענף, פרחים… הקליגרפיה אומרת "מוּ שין": "בלי תודעה", "בלי מחשבה", "בהיסח הדעת". אבל אין זה רק פירוש הסימניות, אלא גם אופיים של היצירה והקו. "איש לא אמר לפרחים להנץ, איש לא יבקש מהם לעזוב כשייתם האביב" (אִיקְיוּ, יפן, המאה ה-15). הפרחים של אישיאי מתארים טבע, אבל גם תהליך של יצירת אמנות, של חיפוש ומציאה.
  • צריך לגור בהרבה בתים ישרים כדי לבנות בתים עקומים, כמו בציורים של אדם כהן. במעין היפוך לאבנים של יונתן אופק, אנו מתייצבים מול הבית-הציור והוא מיד נשמט: לא רק שאינו מאפשר להיכנס, אלא שהוא שואף לקואורדינאטות אחרות משלנו, המתבוננים בו, כלומר שואף לקיום אחר. במשא-ומתן הזה, בפער הזה, שבין עולמך ועולמם של הבית ושל הציור, מתרחשת ההתבוננות.
  • צריך לגור הרבה שנים בבית אחד (מאיר אפלפלד) כדי לראות כיצד הסלון שלך או פינת הרחוב הנשקפת מהמרפסת שלך מלאים צבעים ותנועה, בלילה, כמו חנות עמוסה בסחורות, במרבדים, במדפים שמאחוריהם עוד מדפים. אנו צריכים לחצות את זה כאנשים החוצים מפל. אבל לא רק דחיסות יש כאן, אלא גם נקודות וקווים, מרצדים, מתחברים, מסמנים דרכים אפשריות פנימה, כמו גחליליות שיוצאות מן המבט לתוּר את השטח.
  • העניין בתערוכה הזו אינו מהירות, אלא ריכוז. ענף פורח בשיא המהירות. כלומר בדיוק במהירות הנכונה. אבל הוא לא מתעכב לשווא.
  • מיותר לציין שבמקרים רבים יצירה דורשת עבודה אִטית, עקב בצד אגודל, הפסקות ממושכות. עם זאת, לפעמים מתאים יותר הפסוק "סגוֹר את פיך ואמוֹר מילה אחת" (זנרין-קושו): כך בדיוקן העצמי של אסיה לוקין. אולי יש דברים שאינך יכולה לומר על עצמך אלא בצבעים כאלו, בכתם כזה בין הצוואר והלחי, מעין נשימה לא קלה שיצאה ונעמדה בין הציירת לבין עצמה. אם היא לא תאמר זאת מיד, היא לא תאמר זאת לעולם.
  • עם מעט מזל, אמירה מהירה תחייב אותי לומר את ההכרחי בלבד.
  • עבודה בריכוז אחד, בנשימה אחת, במכה אחת, מאפשרת לנו לא להפריע לעצמנו. סימון אג'יאשווילי מציג קליגרפיה של מילים לא-קיימות ודיוקן עצמי קטן. באלגברה של האמנות, שתי העבודות האלו זהות. הקליגרפיה היא דיוקן עצמי; הדיוקן – דיבור בלשון לא קיימת. גם זו "מילה אחת".
  • "פרימיטיבי" מובן לרוב כ"נחות", ומשמש ככינוי גנאי. אבל מקור המילה ב-primus, "ראשון". כמו בצירוף alla prima.
  • "המילה 'פרימיטיבי' באמנות… מרמזת בעבור רבים למושגים של גולמיות והיעדר-יכולת. אבל אמנות פרימיטיבית משמעה רחב הרבה יותר; היא דוברת באופן ישיר, עניינה העיקרי הוא ביסודות, ופשטותה נובעת מרגשות ישירים וחזקים… כמו היופי, פשטות אמיתית היא סגולה בלתי מודעת לעצמה; היא מופיעה בדרך אגב ולעולם אינה מטרה בפני עצמה… [אמנות פרימיטיבית נוצרת] על ידי בני אדם בעלי זיקה ישירה ומיידית לחיים. פיסול וציור עבורם אינם עניין של חישוב או של אקדמיוּת, אלא ערוץ של ביטוי אמונות, תקוות ופחדים רבי-עוצמה. מדובר באמנות שעדיין לא הוחנקה בתוספות מיותרות ובקישוטים שטחיים, אמנות שעדיין לא התדלדלה לתעלולים טכניים ולשנינה אינטלקטואלית… לכל אמנות יש שורשים ב'פרימיטיבי', שאם לא כן היא הופכת לדקדנטית". (הנרי מור)
  • ג'ון ברג'ר, בראיון, הבחין בין שתי מסורות אמנותיות: זו של האמן המעצב, המארגן, המסדיר – ובין זו של האמן כקולט, כמגיב (receiver). המסורת המערבית, לדבריו, שמה דגש מוגזם על הסוג הראשון. בציור של קן קיולי מובן מדוע עיצוב, ארגון והסדרה אמנותיים יכולים להיות לפעמים, לא הולמים. הופעה של אישה, אם תתואר ביסודיות, לפרטי פרטיה, תמסור אולי את יופייה של האישה. אבל לא את הרגע הזה של קליטה, של תגובה בבת-אחת לנוכחותה, נוכחות שמשנה, צובעת מחדש ממש, גם את סביבתה.
  • ברג'ר, במסה על ון-גוך, מתאר תקופה של שפל בחייו. ואז, אחרי שלושה שבועות קשים, הוא נכנס למוזיאון ון-גוך באמסטרדם. לא כדי להתבונן בציורים – הוא אינו רוצה לראות ציורים. אבל הוא רואה בכל זאת כמה מהם, והם מיד פועלים עליו, ומשרים עליו מייד שלווה וביטחון. הדבר שוַן-גוך העניק לו, ברג'ר כותב, היה הכרה מחודשת ב"ייצור של העולם", או "פעולת העולם" (The production of the world). בציור אחרי ציור אומר ון-גוך, "זה פועל", העולם פועל. וידיעה חיובית זו ריפאה את ברג'ר מ"וֶרטיגו של אַיִן", כלשונו. אני מזהה את ההד של "פעולת העולם" הזו גם בעבודות שבתערוכה הזו. תנועת החיים שכל אחת מהן אוצרת היא הד לאותה "פעולת העולם", שברגע מרוכז אחד עברה אל כל אחד מן האמנים האלו והשאירה סימן, תזכורת. ומה שמקורו בפעולת העולם יכול גם להמשיך ולפעול, אינו קופא ונבלם ביצירה, ממשיך להישמע, גם עכשיו.

פברואר 2011

*

מקורות

Ernest Gombrich, The Story of Art, Phaidon, 1995, p. 533.

Henry Moore, "Primitive Art", in: Modern Artist on Art, ed. R. L. Herbert, Dover, 2000, p. 180.

Ikkyu Sojun, Crow with no Mouth, trans. S. Berg, Copper Canyon, 2000, p. 25.

John Berger, "The Production of the World", in: The Sense of Sight, Vintage, 1985, pp. 276-281.

John Berger, an Interview with M. Govan, http://vimeo.com/10489836.

Lewis Thomas, The Lives of a Cell, Penguin, 1974, p. 91.

Richard Cohen, Chasing the Sun, Random House, 2010.

Victor Sogen Hori, Zen Sand, Hawaii UP, 2003.

3 תגובות בנושא “"סגוֹר את פיךָ ואמוֹר מילה אחת"

  1. גם הפוסט שלך תערוכה בפני עצמה 🙂

    הייתי היום בנמל יפו, ומאד נהניתי מהתערוכה של האמנים הפלסטיניים, היה מעניין, עשיר, ייצרי.. שונה. הרבה עבודות טובות, וגם הארגון של התערוכה היה טוב, אני חושבת, אפשר היה ליהנות קבוצה – קבוצה, ולא להתפזר ולהיות מוצפת בהמון דברים (טובים) אבל יותר מדי, כמו בתערוכה אחרת שהיתה שם, של שרה גינור, שיש לה עבודות טובות, אבל התערוכה היתה עמוסה יותר מדי. גם בסלון של האמנים הפלסטיניים היו הרבה עבודות, אבל הסידור היה אחר. לא חשבתי על זה בעבר, הארגון משמעותי לא פחות מהעבודות.

סגור לתגובות.