האיבר הפומבי ביותר

כמה הערות סיכום שרשמתי בשולי "חיי התא" של לואיס תומס (1974).

• חולקים בנו, משכירים אותנו, כובשים אותנו. אנו לא מוכלים בעצמנו ואיננו בעלים של גופנו. אפילו המיטוכונדריה בתא הם "זרים". כלומר, אנו חיים הודות לפרזיטים והזרות הכרחית לקיומנו הביולוגי. גם כלורופלסטים הם מהות זרה לצמחים והכרחית לקיומם, ולכן גם לקיומנו.
• המיטוכונדריה והכלורופלסטים הם היצורים החשובים ביותר עלי אדמות. "they run the place".
• אפשר לחשוב על חיידקים כעל גֶנים ניידים שעוברים כמו דבורים מאורגניזם אחד למשנהו.
• כדור הארץ דומה לא לאורגניזם אחד אלא לתא אחד.
• עם תחילת עידן הנחיתה על הירח התעורר חשש מפני חיידקי הירח שיחזרו עם החלליות לכדור הארץ. החשש הזה אומר משהו על תפיסתנו את החיים.
• "כל יצור, במובן כלשהו, קשור לכל היצורים האחרים ותלוי בהם".
• אפשר למצוא קן נמלים שמחפש זרדים באורך זהה. כל הקן ביחד.
• מכמות מסוימת של טרמיטים מתרחשת התנהגות משותפת שאפשר לכנותה "חשיבה". של כל הפרטים ביחד.
• דבורה מרוחקת מהכוורת היא איבר של הכוורת למרות המרחק.
• ממרחק, דבורים בכוורת נראות כמו וירוסים בתוך תא.
• מישהו חישב שאם נקבת עש הייתה משחררת את כל החומר הריחני שלה (שנועד למשיכה מינית) בהתזה אחת היא הייתה, תיאורטית, יכולה למשוך אליה טריליון (מיליון מיליונים) זכרים בבת אחת.
• קשה לדמיין את ציירי המערות בלי נגני מערות.
• עצם קיומה של אנרגיית השמש יוצר סדר וסימטריה.
• יש טפיל בקיבת הטרמיט שהכרחי לקיומו. ויש טפיל לטפיל הזה שהכרחי לקיומו של הטפיל. ויש חיידק על הטפיל של הטפיל שהכרחי לקיומו של הטפיל של הטפיל של הטרמיט.
• צלופחים וסלמונים זוכרים את ריח המים בנהר שבו בקעו מן הביצה והם שבים אל המים האלה בעקבות הריח. למרות שהמים, כדרכם של מים, זורמים.
• סזאן ראה שתפוח הוא חלקו פרי וחלקו אדמה.
• אחרי מותנו התאים עוד ממשיכים לחיות לזמן-מה. הידיעה על המוות מגיעה באיחור מסוים למחוזות הרחוקים של הגוף, אחרי שעיר הבירה כבר קרסה ונכנעה.
• מה שהופך טרמיט לחבר בקן הוא העבודה שנוגעים בו, ולא העובדה שהוא נוגע באחרים.
• הטעות היא חלק מחיינו, ואנו חייבים ללמוד כל הזמן. אבל זה לא נכון ביחס לפנים הגוף. לכבד, ללב, לריאות וכו' אסור לטעוֹת. לידיים – מותר.
• יש מיטוכונדריה בכל בעלי החיים. מנקודת המבט שלהם, ההבדלים בין בעלי החיים (והאדם בתוכם) – זניח (כמו שמבחינת השמרים ההבדל בין עוגה ללחם לבצק של פיצה – זניח).
• אנו עוטפים בשקיות פלסטיק את מושבי הפלסטיק בשירותים.
• מחלות הן לרוב תוצאות המו"מ על סימביוזה בין חיידקים. המחלה נגרמת מהתנגדות הגוף לפלישה, לא מהפלישה עצמה. אנו ממוקשים באמצעי הגנה נגד פולשים. המחלה היא פיצוץ המוקשים של צבאנו-שלנו.
• עמימות היא מרכיב הכרחי בתקשורת האנושית. זה לא כך במערכות תקשורת אחרות, כמו פרח-דבורה. בלי עמימות אינהרנטית לתקשורת האנושית לא ייתכנו רובדי משמעות, ולא תיתכן תרבות. כלומר, הלשון האנושית מתייחדת ונבדלת ממערכות תקשורת טבעיות בכך שהיא "פגומה", עמומה, ולא מדויקת.
• האפשרות לטעוֹת היא האפשרות לשמור על כל האפשרויות פתוחות.
• יש מיליארד מיליארדים של חרקים על פני כדור הארץ בכל רגע נתון.
• יש לפילים מנהגי קבורה.
• יש כל כך הרבה חיות שמתות מדי רגע. ובכל זאת אנו רואים כל כך מעט חיות מתות.
• יותר מ-50 מיליון אנשים מתים כל שנה (הספר נכתב בשנות ה-70). וזה קורה די בחשאי.
• אם האנושות מתפקדת כתודעה אחת גדולה, אין לנו שמץ מושג מה הולך לתודעה הזאת בראש, מה היא חושבת.
• בחודש אחד דור של נמלים מת ומוחלף, אבל בניית קן נמלים אחד יכולה להימשך שישים שנה ויותר. לנמלה בודדת אין מושג מה המכלול שנבנה. הלשון האנושית היא מפעל כזה. כל דובר כנמלה ביחס לקן השפה.
• פרברי טרמיטים. ארכיטקטורה של טרמיטים. קן טרמיטים כקופסת מוח של ארכיטקט אחד.
• הנורמה של הקיום ביקום היא של פיזור אקראי של החומר. לחיות כאדם (וגם כחיה וכצמח) משמעו להיות קיים כנגד כל הסיכויים.
• המוח, למרות היותו מכוסה בעצם ועור וכו', מפולש דו-סטרית. כל מחשבה היא המשך של מחשבות קודמות. מחשבות עוברות מתודעה לתודעה. "המוח האנושי הוא האיבר הפומבי ביותר על פני האדמה". אילו רק יכולנו לצפות במחשבות שלנו כמו שאנו עוקבים אחרי פרפרים. יוצאות מהראש. נכנסות לראש אחר. יוצאות אחרות. מכאן אולי דון קיחוטה של דורה.
• המוזיקה של באך היא קפיצה באבולוציה של המחשבה האנושית כמו תוספת של כנפיים ליונק יבשתי.