דורית מאירוביץ, הנוף הוא הנפש: מסות ומאמרים על משוררים ושירה, הוצאת קשב, 2011, 154 עמ', 84 ש"ח
אחרי שמתה דורית מאירוביץ – בתם של הצייר צבי מאירוביץ ז"ל ושל הסופרת יהודית הנדל – הזמין אותי אחיה של דורית, שוקי, לדירתה, על מנת לקחת ספרים מן המדף. דורית הייתה מבקרת וחוקרת ספרות, והמדפים היו גדושים אוצרות, שמהם בחרתי רק את ספריו של אבות ישורון במהדורות המקוריות, שאזלו מזמן. זה היה ב-2007. דורית, שלא פגשתי בה מעולם, הייתה בת 57 במותה. אני זוכר שסבבתי בדירה הריקה, והסתכלתי במדפים ובתיקיות הקרטון, ופתאום, להרף עין, הצטייר לי מקצוע הכתיבה על הספרות בצבעים קודרים ומייאשים, כאילו היו כל הרשימות שהושארו שם, וכל הספרים הישנים, לא מקור של עניין ושמחת המחשבה, כפי שאמורים היו להיות, אלא כארכיון של בית משפט המלא גזרי דין.
הספר שלפנינו מכנס כמה מהמאמרים שנותרו בתיקיות האלו, מאמרים של ראש מבריק ולב רגיש. תכננתי לסקור כמה ממאמרי הספר, אבל נבלמתי מיד במאמר הפותח, הדן בשיר אחד של המשורר והסופר הדגול יעקב שטיינברג. זהו מאמר מצמרר. לא רק בשל הניתוח החד כתער של השיר. זהו מאמר שראוי להילמד כמופת לקשב מקסימלי של קוראת, קוראת שניחנה הן בעין שרואה את ציורי השיר (למשל, ערב המתואר "כספוֹג-ענקים נורא"), והן באוזן ששומעת את קולו, את "סיפורו", ירושת שני הוריה, בלי ספק. אבל המצמרר במאמר אינו הדיון בשיר, אלא היותו וידוי מוצפן של המבקרת, וידוי נואש במסווה של מאמר ביקורת ענייני ומנומק.
מאירוביץ כותבת על השיר כי "כל מה שהוא 'חיובי'… עובר כאן תהליך של היבלעות בתוך כל מה שהוא 'שלילי'… לפנינו עיצובם של תהליכי הרס: התווייתה של השתנות שכיוונה אחד, מוגדר והכרחי: מטוב לרע, מתקווה לאימה". מי שקרא את המאמר עם פרסומו ב-1983 בכתב העת "סימן קריאה" הבין אותו, מן הסתם, כתיאור מדויק של השיר של שטיינברג; אבל מי שקורא אותו כיום, ויודע על הדיכאון שסבלה ממנו מאירוביץ, יקרא את ניתוח השיר כמונולוג אישי של המבקרת לא פחות משהוא תיאור של המשורר, שטיינברג.
כשמאירוביץ כותבת כי קשה לתאר את השיר "שלא בהליכה עמו, צעד אחר צעד", ואז מוסיפה "אנסה ללכת" עובר בי רעד, מפני שאני קורא ב"אנסה ללכת" לא רק "אנסה לקרוא", אלא כאילו אמרה "אנסה לפסוע באותו נתיב מוגדר והכרחי, מתקווה לאימה" – בעצמה, בחייה. בהמשך היא כותבת על השורה, "כדברי-אהבה על שפתי איש מנוּגע" כי "הזוועה מועברת מיש ליש – מהאיש לשפתיו, מהן לדברי אהבתו". אפשר להוסיף לשרשרת המסירה הזו את המבקרת עצמה ואת הקורא בביקורתה. ביקורתה היא בדיוק הערבוב הזה בין "דברי אהבה" – קריאה חכמה בשיר – ובין שפתיים מלאות כאב, "מנוּגעות". הערבוב הזה בין יכולת הבנה מופלאה לתחושת מלנכוליה, שעולה מהקריאה במאמר זה, הוא בדיוק מה שעושה רשימת הביקורת שלה: היא מלמדת אותנו לקרוא, אבל בד בבד היא מלמדת אותנו על כאב הקריאה שלה.
"השיר ממשיך 'להעמיד פנים' כאילו בא לתאר את הנוף… אבל במהלך הקריאה בו מתברר שהוא חותר להבין את המצב האנושי העגום". מאירוביץ כתבה זאת על שטיינברג, אבל אפשר להחיל את דבריה על רשימתה-שלה: גם רשימתה "מעמידה פנים" כאילו באה לתאר את השיר, אבל במהלך הקריאה בה מתברר שהיא חותרת להבין את מצבה האנושי העגום.
כשהיא כותבת על שטיינברג כי "אומר האמירות (המיואשות), מי שאמת הקיום שלו ספוגה בידיעת הנורא – הוא כאילו נעלם", היא מתארת גם את מצבה, את הסתתרותה מאחורי מסכת המבקרת השקולה: "יש כאן 'אני' שמסתתר מאחורי מילותיו, הבוחר לא לחשוף את עצמו אלא דרך הטלת רגשותיו על העולם", ויש כאן "אני" – דורית מאירוביץ – שבחרה לא לחשוף את עצמה אלא דרך הטלת רגשותיה על השיר.
*
*
[פורסם במוסף ז'ורנל, מעריב, ינואר 2012]
מתחת לשולחן 
תודה דרור, זה אכן ספר יפה וחשים בו אהבת-ספר ואהבת-שירה.
הפרק על אברהם בן-יצחק (סונה), "הנוף הוא הנפש" (ששמו שכשם הספר כולו) הפתיע אותי, גם משום שתובנותיה של מאירוביץ רחוקות משלי, ואולי לכן קראתין ברוב קשב.
אחרית הדבר, פנייתה של יהודית הנדל לבּתהּ, קורעת את הלב. במיוחד האחרית.
ומחזירה ביעף אל שלהי "הכח האחר".טוב שעוד יוצאים ספרים מסוג זה.
אהבתיאהבתי
תודה על ההמלצה היפה. אני אשיג את הספר ואקרא בעיון. למרות (תודות?) התיווך, עולה ברשימה הקול הייחודי של מאירוביץ.
אהבתיאהבתי
מעולם לא שמעתי את שמה של ד.מ., אך ההמלצה בשילוב זכרון קריאת הכח האחר מסמן לי את הנוף הוא הנפש כקריאת חובה.
אהבתיאהבתי
אנסה להגיע .ווי על דאבדין.
אהבתיאהבתי
משעשע לקרוא סקירה אישית על חוקרת שירה שתמיד הצליחה להתמודד עם השיר ואשר אימצה את הקריאה הסמוכה בדיוק כדי להמנע מהתבססות על התרשמויות כלליות והסתפקות בשורות אחדות של שיר. גם לא ברור לי איך אפשר להרהר בכזה בטחון על דכאון בחיים של אדם שמעולם לא פגשת.
הייתי אומר שההתעקשות שלה להבין מהמשפטים של שטיינברג שכל מה ש'חיובי נבלע בתוך השלילי' נובעת מהיצמדות חמורה מדי לעקרון של חומרי פלוס וחומרי מינוס. מה שעצוב בכל העניין הוא שמאירוביץ העתיקה מילה במילה חלק מההבחנות שלה על שיר שלשטנייברג למאמר האחרון שהיא כתבה על שיר של פוגל. נדמה שהיא בכלל לא ניסתה לקרוא את 'לאט עולים סוסיי' אלא רק להוסיפה הערה לזך ועידכנה מאמר ישן. המאמר הזה ובכלל הביקורות שאתה מפרסם על שירה, נניח מה שכתבת על ישראל אלירז ב'דימוי', פונים בדיוק מהדרך ההפוכה הזאת. כשקראתי את מה שאמרת על פסוקים של אלירז, לא הצלחתי להשוות את ההבחנות שלך עם השירים השלמים שלו. גם ביחס להגיגים שפירסמת על הספרות העברית ב'הרוצחים', היה נדמה לי שזה יותר התרשמות מתוך ריפרוף ודיפדוף מאשר התרשמות שמבוססת על קריאה שלא עושה לעצמה הנחות ובאמת מתמודדת עם הטקסט.
הויכוח של השיר של ויזלטיר עם 'הקריאה הצמודה' בפתח החוברת, יכול להתפרש כמו הסקירה שאתה הבאת. אפשר לראות התגובות של הנמנענת כמבקרת שמנסה להבין את השורות הראשונות של השיר.
אהבתיאהבתי