לא יכולנו לעמוד בזה יותר, הכול היה כל כך טעים, הניוקי קרם-תרד עם שקדי טוסקנה, והפרושוטו אה-לה סיינה בנגיעות חומץ בלסמי סיציליאני, והיין, הקיאנטי הפשוט, שאביו של השף מייצר ביקב שלו בסבסטיאנו דל-פיומבו שליד פירנצה. אתמול חזרתי מפירנצה, הייתי צריך לרמות את אבא, אין הרבה בקבוקים, אמר לנו השף, ואני גנבתי לאבא ארגז, כשהייתי קטן היו מצליפים בי על דבר כזה, אבל עכשיו, עכשיו הוא מרותק, מרותק לכיסא הגלגלים, עובר בין הגפנים על הכיסא, הכיסא הישן הזה, מתוצרת "פיאט", ניגף במהמורות ובאבנים שבכרם, כמה חם בקיץ באזור פירנצה, ואני ואחי מביטים בו, ולא עוזרים לו. איך אפשר לעזור לו, הוא מתעקש, ואז אנחנו מחכים כמה ימים וגונבים לו את הבקבוקים של השנה שעברה. והוא לא מבין, ועוד בציור ועוד בציר, הוא לא מבין לאן הולך היין, אבל הוא לא מפסיק לבצור. נו, איך היה? טעים? ואנו הנהנו במרץ, הניוקי, והפרושוטו, והמרק, הוי המרק – מה שׂמת במרק, ג'ובאני? מה זה צף שם? מה זה החתיכות האלה? זה טעים, הלשון מסתחררת מטעמים, איטליה עולה לי בין השיניים, זעק אבי, שאת יום הולדתו השמונים חגגנו, אני שומע את הדוּצֶ'ה  נואם לי מתחת ללשון הקטנה של הגרון! היה לכם טעים, שאל השף, ג'ובאני, שוב, ואנו אמרנו שוב שכן, שמעולם לא אכלנו אוכל כל כך מעודן ומסעיר, והוא אמר, הבלים, הרי אין בכלל חוש טעם, את מי אתם מרמים? הרי האדם יכול להבחין בארבעה טעמים בלבד, מתוק, מלוח, חמוץ וחריף. יש ארבעה טעמים, שלא יספרו לי סיפורים, כל העניין באוכל זה רק העיניים, רק העיניים אוכלות, ולמעשה אין חוש טעם בכלל, מדובר בארבעה סוגים של כאבים, החריף זה כאב, המתוק זה כאב, כמו שאומרים, "הכאב המתוק", הרי סוכר זה סם המוות, והחמוץ זה כאבי תופת, הרי כל הלשון של כל האנשים מלאה פצעונים ודלקת חניכיים, וכשהם אוכלים חמוץ זה עינוי, והמלוח זה כאב, כאב לקיבה, כאב לדם, אתם אוכלים עוד ועוד מלח, מה אתם, דגים בים? מאיפה הרעיון הזה של המלח, מאיפה, לקחת מהים, הים זה רעל בשבילך, אמר לאבי, שגלגל וגלגל מקרוני על מזלגו, ואתה לוקח מהים הרעיל ודוחף לאוכל. הרי מי מלח זו תרופה בדוקה לדלקת חניכיים, ומה זה המרק אם לא מי מלח, אתם שותים מֵי פֶּה, אתם מגעילים אותי, אתם משלמים מאות שקלים על מֵי פֶּה, על מי מלח, תלכו לים, תרתיחו סיר מֵי ים, שאג. לא. אין חוש טעם. זוהי המצאה של התעשייה, של יחצנֵי המזון, הם ישכנעו אתכם שאתם יכולים לטעום, אבל אתם לא יכולים, אתם לא מבדילים בין גבינות, ולא בין יינות, ולא בין פירות, הפירות מתוקים כולם באותו האופן בשבילכם, אבל איש לא יודה בזה. זה כמו כאב של כוויה, וכאב של סטירת לחי, וכאב של פצע פתוח, וכאב של רגל שבורה, ואתם קוראים לזה "טעם", ומשלמים אלפי שקלים לארוחה במסעדה שלי, אבל זו רמאות, אני מרמה אתכם בדיוק כמו שאני מרמה את אבא שלי, אמר השף לאבי, שהמשיך עדיין לצבור מקרוני ברוטב על מזלגו. אין חוש טעם, אנחנו מסדרים את האוכל יפה, את הצבעים של האוכל, את הצורות, כמו בציור, ואתם רואים שזה יפה ואומרים שזה טעים, הם רואים את העור השׂרוף ואומרים שזה פריך, הם רואים את הזיגוג המתועב הזה ואומרים, מתוק לי. בולשיט. הם רואים את הצהוב והמוח האומלל שלהם חושב על לימון ועל טעם של לימון, אתם רואים את האדום וחושבים שאתם טועמים את היין, אבל רוב בני האדם, מה אני אומר "רוב", כולם, ממש כולם, אמר לנו, וחבט על ידו של אבי שגלגלה כמעט חבילה שלמה של פסטה על מזלגו, כולם, וגם אתם, עיוורי צבעים. תלכו לים, תשתו מי ים במקום מרק, תאכלו חול רטוב במקום כל הבצק הזה, לכם זה היינו הך. אני רוצה עכשיו, אמר וקם, שתסתלקו מכאן ולא תשובו לעולם. אין לכם שום מושג כמה אני שונא אתכם. אבל אנחנו כמובן צחקנו והזמנו את תפריט הקינוחים.

10 תגובות בנושא “המסעדה האיטלקית

  1. סיפור מיוחד. יש לי איזו מחשבה בנוגע לגו'באני השף, בנוגע למקצוע שלו ולצורה שבה הוא בחר לעשות סובלימציה ליצרים ההרסנים שלו. (כמו כל אחד מאיתנו, אני משערת. כל אחד ושיטת הסובלימציה האישית שלו שהוא פיתח). אבל אני לא מבינה למה הכל מתערער עכשיו? מה קרה מדוע הוא מתפרץ כך עכשיו? מהו הטריגר שגורם לו להפסיק לחיות בשלום עם הדרך שלו?
    ואולי הוא מתפרץ כך תמיד, אומר את אותם דברים שוב ושוב ללקוחות שמגיעים אליו, רוצה לגרש אותם, מסביר להם והם ממשיכים לבוא ממשיכים להגיע. אבל אז אם הוא מוציא את זה כך והסועדים ממשיכים לסעוד הרי שהוא לא השיג בכך דבר. נהפוך הוא הם רק צוחקים ומבקשים את תפריט הקינוחים – זה די מתסכל בשביל ג'ובאני. אני הייתי רוצה להאמין שהמקרה הזה הוא אינסידנט שלא קרה בעבר אצל ג'ובאני השף, לא רק בשביל הסועדים אלא בעיקר בשביל ג'ובאני בשביל השפיות שלו. הוא מכין מטעמים והוא בטוח שהמטעמים הללו עושים שמות בפיותיהם של האוכלים אותם. זה הסיפוק של ג'ובאני. כך מתוך רצון להתעלל עוד ועוד בסועדים הוא משכלל את מאכליו יותר ויותר (אם תרצה אולי זה קצת דומה לסיפור או לשיר מורכב הדורש פיצוח ומאמץ אינטלקטואלי ניכר מצד הקורא). הוא מאמין בכך, הוא עושה זאת בסתר או יותר נכון באופן לא מודע. הוא מתעלל אגו-מניאק כמו כל היוצרים, כמו כל הציירים, כמו כל השפים (פתאום גם עולה לי מחשבה על זה שזה מהדהד לי את הסרט של גרינווי "הטבח, הגנב, אשתו והמאהב"). אבל פתאום משהו מתמוטט אצל ג'ובאני, הסובלימציה הזו כבר לא עובדת בשבילו, זה כבר לא טוב בשביל ג'ובאני הוא כבר לא רוצה להיות שף והוא רוצה להוציא את הכל על כל האנשים האלו.

    1. מירי שלום,
      זה נכון, הסיפור אמנם מתכתב עם הנושא הארספואטי אבל נראה לי שלומר שהשף=סופר והסועדים=קוראיו זו קצת רדוקציה של הסיפור.

      1. איילה שלום,
        כל תגובה היא בגדר רדוקציה של הסיפור, הלוא כן?
        אם כי אני מסכימה שיש תגובות שהן רדוקטיביות במידה בלתי נסבלת, כולל התגובה המקורית שלי. יחד עם זאת איני יכולה להתכחש לתחושה שהידהדה בי במהלך הקריאה – סלקטור בפתח הסיפור, שמסלק את הקוראים אחרי שנכנסו פנימה. זה מצא חן בעיניי.

  2. אדם הוא מסננת . הרוע לעיתים חודר לעולמו ולעיתים נשאר בחוץ , כך הסועדים מסננים ובצדק את דבריו המרושעים , גם אם נכונים , של ג'ובאני , אך מוסיפים להם עוד חומצה משל עצמם , נדמה שתהליך הסינון הוא גם תהליך של פירור , הכברה גם שוחקת , גם ממיתה , הכברה היא נפה משוננת – ככל שהיא מסננת כך היא שוחקת ככל שהיא מחייה כך היא ממיתה , כמו מציאות החיים היא בלתי אפשרי , היא הבל גדול , כמו הסועדים שרויים בתוך עצמם בתוך נונסנס גדול .

סגור לתגובות.