המסעדה האיטלקית

לא יכולנו לעמוד בזה יותר, הכול היה כל כך טעים, הניוקי קרם-תרד עם שקדי טוסקנה, והפרושוטו אה-לה סיינה בנגיעות חומץ בלסמי סיציליאני, והיין, הקיאנטי הפשוט, שאביו של השף מייצר ביקב שלו בסבסטיאנו דל-פיומבו שליד פירנצה. אתמול חזרתי מפירנצה, הייתי צריך לרמות את אבא, אין הרבה בקבוקים, אמר לנו השף, ואני גנבתי לאבא ארגז, כשהייתי קטן היו מצליפים בי על דבר כזה, אבל עכשיו, עכשיו הוא מרותק, מרותק לכיסא הגלגלים, עובר בין הגפנים על הכיסא, הכיסא הישן הזה, מתוצרת "פיאט", ניגף במהמורות ובאבנים שבכרם, כמה חם בקיץ באזור פירנצה, ואני ואחי מביטים בו, ולא עוזרים לו. איך אפשר לעזור לו, הוא מתעקש, ואז אנחנו מחכים כמה ימים וגונבים לו את הבקבוקים של השנה שעברה. והוא לא מבין, ועוד בציור ועוד בציר, הוא לא מבין לאן הולך היין, אבל הוא לא מפסיק לבצור. נו, איך היה? טעים? ואנו הנהנו במרץ, הניוקי, והפרושוטו, והמרק, הוי המרק – מה שׂמת במרק, ג'ובאני? מה זה צף שם? מה זה החתיכות האלה? זה טעים, הלשון מסתחררת מטעמים, איטליה עולה לי בין השיניים, זעק אבי, שאת יום הולדתו השמונים חגגנו, אני שומע את הדוּצֶ'ה  נואם לי מתחת ללשון הקטנה של הגרון! היה לכם טעים, שאל השף, ג'ובאני, שוב, ואנו אמרנו שוב שכן, שמעולם לא אכלנו אוכל כל כך מעודן ומסעיר, והוא אמר, הבלים, הרי אין בכלל חוש טעם, את מי אתם מרמים? הרי האדם יכול להבחין בארבעה טעמים בלבד, מתוק, מלוח, חמוץ וחריף. יש ארבעה טעמים, שלא יספרו לי סיפורים, כל העניין באוכל זה רק העיניים, רק העיניים אוכלות, ולמעשה אין חוש טעם בכלל, מדובר בארבעה סוגים של כאבים, החריף זה כאב, המתוק זה כאב, כמו שאומרים, "הכאב המתוק", הרי סוכר זה סם המוות, והחמוץ זה כאבי תופת, הרי כל הלשון של כל האנשים מלאה פצעונים ודלקת חניכיים, וכשהם אוכלים חמוץ זה עינוי, והמלוח זה כאב, כאב לקיבה, כאב לדם, אתם אוכלים עוד ועוד מלח, מה אתם, דגים בים? מאיפה הרעיון הזה של המלח, מאיפה, לקחת מהים, הים זה רעל בשבילך, אמר לאבי, שגלגל וגלגל מקרוני על מזלגו, ואתה לוקח מהים הרעיל ודוחף לאוכל. הרי מי מלח זו תרופה בדוקה לדלקת חניכיים, ומה זה המרק אם לא מי מלח, אתם שותים מֵי פֶּה, אתם מגעילים אותי, אתם משלמים מאות שקלים על מֵי פֶּה, על מי מלח, תלכו לים, תרתיחו סיר מֵי ים, שאג. לא. אין חוש טעם. זוהי המצאה של התעשייה, של יחצנֵי המזון, הם ישכנעו אתכם שאתם יכולים לטעום, אבל אתם לא יכולים, אתם לא מבדילים בין גבינות, ולא בין יינות, ולא בין פירות, הפירות מתוקים כולם באותו האופן בשבילכם, אבל איש לא יודה בזה. זה כמו כאב של כוויה, וכאב של סטירת לחי, וכאב של פצע פתוח, וכאב של רגל שבורה, ואתם קוראים לזה "טעם", ומשלמים אלפי שקלים לארוחה במסעדה שלי, אבל זו רמאות, אני מרמה אתכם בדיוק כמו שאני מרמה את אבא שלי, אמר השף לאבי, שהמשיך עדיין לצבור מקרוני ברוטב על מזלגו. אין חוש טעם, אנחנו מסדרים את האוכל יפה, את הצבעים של האוכל, את הצורות, כמו בציור, ואתם רואים שזה יפה ואומרים שזה טעים, הם רואים את העור השׂרוף ואומרים שזה פריך, הם רואים את הזיגוג המתועב הזה ואומרים, מתוק לי. בולשיט. הם רואים את הצהוב והמוח האומלל שלהם חושב על לימון ועל טעם של לימון, אתם רואים את האדום וחושבים שאתם טועמים את היין, אבל רוב בני האדם, מה אני אומר "רוב", כולם, ממש כולם, אמר לנו, וחבט על ידו של אבי שגלגלה כמעט חבילה שלמה של פסטה על מזלגו, כולם, וגם אתם, עיוורי צבעים. תלכו לים, תשתו מי ים במקום מרק, תאכלו חול רטוב במקום כל הבצק הזה, לכם זה היינו הך. אני רוצה עכשיו, אמר וקם, שתסתלקו מכאן ולא תשובו לעולם. אין לכם שום מושג כמה אני שונא אתכם. אבל אנחנו כמובן צחקנו והזמנו את תפריט הקינוחים.