יש בבובות תאטרון מסוימות משהו שמעלה דמעות בעיניים עוד בטרם אמרו משהו. האיכות הזו, הנמצאת על סף האנושי, מעין שליחת יד מגששת קדימה אל עבר האנושיוּת, שעל סִפה הן נמצאות. הבובה של פלורה היא כזו. אני חושב שאילו הייתי רואה את ידיה בלבד, באפלולית של הבימה, הייתי עשוי לטעות שהן ידי סבתי.
היא נכנסת אל הבימה מלווה בשלוש מפעילות (יפעת ויינר, מוריה בן אבות, אורית ליבוביץ'-נוביץ'). גם מפעילי בובות (בובנאים/ות) הם יצורים משונים. הם נוכחים ובהצגה הזו רואים אותן. אבל משהו בתכונת הריכוז האנושי להתמקד בדבר אחד מאפשרים להם להיעלם ככל שהבובה דורשת יותר תשומת לב. בפתיחת ההצגה הזו קרה משהו אחר: מכיוון שהבובה היא של אישה זקנה, ומכיוון ששלוש נשים מפעילות אותה, ולא אחת, הן מקבלות תשומת לב רבה. מכיוון שזו אישה זקנה, אמרה לי אשתי, ההולכה על ידי הצעירות נראית מציאותית דווקא: כמו מטפלות של ישישה, שגם במציאות זקוקה לתמיכה. וכך, עם הרגעים הראשונים ממש, אינך יודע היכן אתה נמצא. הרי יש ישישים שמבחינה פיזית זקוקים לתמיכה כזו לא פחות מבובות תיאטרון. חשבתי פתאום, הבובות הללו נוגעות ללבנו לא בגלל הדמיון החיצוני אלינו, אלא בגלל שהן זוכרות את עברנו ואת עתידנו, את הילדוּת המוקדמת ואת הזקנה. מבובה באת ואל בובה תשוב.
זו הצגה קצרה והיא חולפת כבחלום. מה שמתחיל כעלייה מסורה של ישישה לקבר בעלה מתגלגל והופך למאבק. האם זה מאבק פנימי של המת השוכן בחיה ומפציר בה להצטרף אליו, או שמא המאבק היה ממשי, ומתרחש בזיכרון – האם לפנינו עלילת רצח? החלום לא מאפשר תשובה ברורה. כך או אחרת, כמה יפה שמזיכרונה של בובה עולה דמות אנושית ורוקדת. אולי כולנו איננו אלא חלום של בובה גדולה השקועה בשינה.
אני זוכר במיוחד כמה רגעים שבהם המאבק בין אישה לבובה הטיל צל על הכותל העמוק של הבימה. הכול גדל אז לממדי ענק, תאטרון צלליות נפער בתוך תאטרון בובות. הצלליות מטשטשות את ההבדל בין הבובה לאדם, ושוב אינך יכול להבחין ולא להזדהות בבירור. יש משהו בצל הזה שנחרת בזיכרוני, כאיזה עומק בלתי מושג ותקף השוכן מאחורי האנושי ומאחורי הבובתי ומאחד אותן, מוחק את ההבדלים.
הכול קודר למדי. אבל ברגע האחרון ממש של ההצגה צחקתי בקול. הצחוק נולד ונתלה באוויר כמו כדור טניס שנתמלט בבת אחת מגרוני, ממש כמו איזה ניתור שקרה על הבמה, ולא אתארו כאן. איני יודע אם הצחוק שלי הוא משהו שאפשר לסמוך עליו, אבל אולי הוא סימן לכך שמשהו נכון קרה שם, מין הדהוד מדויק לגמרי בין גוף הבובה וגופי, שנכח שם מולה.
*
הריקוד של פלורה, יצירה ובימוי: אביטל דבורי, צוותא, 18.5. לקרדיטים מלאים ולמועדי הצגות נוספות
מתחת לשולחן 
מדהים. "האיכות הזו הנמצאת על סף האנושי מעין שליחת יד מגששת קדימה אל עבר האנושיות" בעצם זו המפעילה שלה ששולחת את יד הבובה לעבר האנושי. המפעילה שלה שרוצה יותר מכל שהבובה תהיה הגולם מפראג שלה. הצלחת מעשה ההאנשה של הבובה מעידה על האלוהות של המפעילה. היא זו שחרגה מן האנושיות היא זו שבראה ברוא. היא נתנה חיים היא הפיחה חיים. הבובה רוצה לחרוג מעבר אל האנושיות, והאנושיות רוצה לחרוג
עבר אל האלוהות.
אהבתיאהבתי
אוי איזה טקסט יפה כל כך. "הצחוק נולד ונתלה באוויר…מין הדהוד מדוייק לגמרי בין גוף הבובה וגופי שנכח שם מולה" יש כאן רגע מיסטי מעין שיכרון בכחי, משהו קרה חיזיון. משהו שהוא מעבר למימד האנושי. פולחן דתי. הבובה לא חרגה רק מעבר לאנושיות הבובה חרגה דרך האנושיות אל מעבר לה.
אני לא יודעת כל הטקסט הזה איפה שלא אהפוך ואיפה שלא אביט. הטקסט הזה טעון בדת, בנשגב.
אבל בכל זאת "מבובה באת ואל בובה תשוב". החריגה היא רגעית.
אהבתיאהבתי
ואני כל כך הזדהיתי עם הבובה:
אינטנסיב של תנועה וקול עם המורה והאמנית המופלאה פידס קרוקר (www.fideskrucker.com/ ). למצוא את הקול שמתחת לקול. היא מתבוננת עלי במבט הפצוע שלה ומזמינה שלושה ממשתתפי הסדנה להתייצב לידי. היא מבקשת משתיים לתמוך בזרועותיי לכל אורכן. מהשלישי היא מבקשת לעמוד מאחורי, ועלי היא מצווה לקרוס עליו. אני מאמינה לה. אתמול ראיתי אותה שרה. אני מאמינה לה. אני קורסת. כל שנות העייפות שלי מתמסרות לאיש הזר, נתמכות ללא עוררין בידיהן של שתי הנשים הזרות.
עכשיו תנוחי היא אומרת, עד שיעלה קול מלמטה.ואני מוצאת בי את האומץ לא לחשוב על שלושים ומשהו זולתים ממתינים.
למחרת אני כותבת לה:
I can now feel my voice within me. It is an ancient giant awakening. It is not yet awake. It has just made a first tiniest motion towards waking. Opened a tiny crack between its eyelids, got a glimpse and shut them again. A soft roar crawls from the depths of its gut as it slightly moves its body to adjust its resting posture
It is but a slight movement of a breath. But even a slight breath of a mountain is bound to create an earthquake.
אהבתיאהבתי