פּרוּסט (קטע גנוז)

לרגל צאת הכרך האחרון של "בעקבות הזמן האבוד", בתרגום הלית ישורון, פרק שנגנז מתוך ספרי "קרוב". נכתב בסביבות 2007. הטקסט מבוסס על חלום שהיה.

ובאותו הערב, בעיתון, ראה את השלט שהציבו על הגשר: "הספרייה החדשה גאה לבשר: הושלם מפעל פּרוּסט בתרגום הלית ישורון. 'בעקבות הזמן האבוד' – עכשיו בכל חנויות הספרים". והוא הביט במודעה שהשתרעה על פני שני עמודי עיתון, ואמר לעצמו, עוד פעם אחת, אני רוצה עוד פעם בחיים לקרוא את כל פּרוּסט. הלית ישורון גמרה את כל הספר. זה נס. זה היה אמור להימשך עוד עשר שנים, היא גמרה את התרגום תוך שנה. מה אני אומר עשר שנים, הרי מישהו חישב פעם שהיא תגמור את התרגום בגיל מאה ארבעים ושמונה אם תקדיש לו את כל זמן העבודה שלה ותקום שעה קודם. עכשיו רק לגשת לחנות ולקנות את זה, ולחזור הביתה עם זה, ולשבת עם זה במקום נוח, ולקרוא את זה. לאמִתו של דבר, לא קרא יואל את כל כרכי "בעקבות הזמן האבוד", אם כי רצה מאוד כל השנים לקרוא את היצירה, ששמע עליה לא מעט, מה בעצם שמע עליה, שהיא יצירה ארוכה מאוד, ובצרפתית, אולי עוד משהו, עוגיות החמאה, זיכרונות הילדוּת. הקריאה הייתה נראית לו כהעפלה על הר רוחני שאין גבוה ממנו, והוא קנה את ארבעת הספרים שתורגמו לעברית מיד ביום צאתם לאור ואת השאר השלים בכרכים העבים של התרגום לאנגלית, שכמעט לא פתח, מפני שהשילוב של הקריאה בעברית ובאנגלית – צרפתית לא ידע – היה נראה לו שגוי. הוא הציב אותם על המדף על מנת להתחיל לקרוא בהם תיכף ומיד, אבל התפר בין התרגומים לעברית ולאנגלית נראה היה לו גס מדי עבור מִבצע-קריאה כזה, ומצד שני לא רצה לקרוא את הכול באנגלית, הרי קריאה של "בעקבות הזמן האבוד" באנגלית היא מבצע שיהיה למעלה מכוחותיי, אני זקוק לתרגום העברי כדי לטפס על ההר הזה, ההר שבלי ספק ישנה את חיי בדרך משמעותית כפי ששינה את חייהם של רבים. אבל להתחיל את "בעקבות הזמן האבוד" בעברית רק כדי לעבור לאנגלית יהרוס את הטיפוס, את ההעפלה, את העולם שהספר הזה יבנה עבורי. הרי זה כמו להתחיל בטיפוס על הקילימנג'רו ובאמצע הדרך לעבור לשפּיצהורן, פתאום לא היה בטוח אם אכן קיים הר בשם השפיצהורן, אבל השם העלה בראשו הר שווייצי מושלג ומחודד מאוד, השפיצהורן היה למיטב זכרונו אחד מהרי האלפים, חשב, ומכל מקום אין טעם לעבור מהר מחודד כמו השפיצהורן להר פחוס כמו הקילימנג'רו, כלומר לעבור משוויץ ליפן תוך כדי טיפוס. וכן נותרה יצירתו של פרוסט, חצי אנגלית וחציה עברית, על המדף, סגורה. לא שיואל לא דפדף מעת לעת, ודאי שדפדף! ואף קרא שבעה-שמונה עמודים ברצף מתוך הכרך הראשון, באחד מימי כיפור, בהם נחה עליו "רוח הקריאה". אשאיר אותה ליום בו אוכל לקרוא את היצירה הזו ברצף, מתחילתה ועד סופה, זו הרי קריאה לשנה שלמה, שנת חופש, שנת קריאה, שנת פרוסט. לקחת את כל פרוסט בינואר לבית קיט על פסגת השפיצהורן, חשב, ולקרוא ולטייל, ולחזור בסוף אותה שנה לתל אביב כאדם שקרא את "בעקבות הזמן האבוד" במשך כל אותה שנה. לשכוח את הפיטורין, לשכוח את ההורים האלה של אמיל, לשכוח את המחלפים, לשכוח את הכול.

ואמיל יהיה כבר בן בית אצל הוריו הישנים, אנשים נחמדים מאוד, איזה כישרון חשבוני יש לאבא, מדהים, אמיל אף פעם לא היה טוב בחשבון, אפילו גרוע, אבל הוא דומה להם, הוא דומה לו, והוא דומה לה, אני אקח שנה חופש. הוא יצא מהדירה בלואי מרשל וניגש לתחנת האוטובוס ביהודה המכבי והמתין לקו 24 או 25 שייקחו אותו לאוניברסיטה, שם יקנה, בחנות הספרים "דיונון", את "בעקבות הזמן האבוד", והוא בדק שיש די כסף בארנקו. היו לו שמונה מאות שקלים ובכל חשב, "ומה אם לא יספיק לי"? לבו פעם כאילו לא לחנות ספרים הוא נוסע אלא לשדה קֶטֶל. הוא ירד מן האוטובוס, עיניו כבר מדמות את ערימת הספרים. ירד במדרגות לקומת הספרים כאדם שאין לו מטרה מיוחדת, משוטט אנה ואנה כדי לא לקפוץ מיד אל יעדו, מביט בספרים החדשים ששמות מחבּריהם לא אמרו לו דבר. שלף ספר באקראי, "הבונקר של היטלר", עשה עצמו מתעניין. ככל שעברו השנים, חשב יואל, הפכו הספרים בארץ למעוצבים יותר, למודפסים באיכות טובה יותר, האותיות היו יותר קלות לקריאה, הדפים לבנים ולא צהובים, ועם זאת, ואולי בגלל זאת, הוא חשב, הפכו הספרים לגרועים יותר ויותר, גרועים וחסרי ערך, וערוכים ברשלנות מקפיאת דם, עד שהיה צורך לפחות להעטות עליהם מלבושים. כיום, המעצב הגרפי והאחראי על סְדר הדפוס חשובים הרבה יותר מן הסופר, שלא לדבר על אשת יחסי הציבור, שלא לדבר על המחסנאי. הניח את הבונקר של היטלר במקומו. המנגנון כולו ממשיך לפעול, המוציאים לאור, המגיהים, המוכרים בחנויות, אנשי מחלקת המודעות, בעוד שאי-שם, נשכח מלב, נמצא הסופר, אוכל לבּן. על "מות המחבר" הכריזו בראש חוצות, חשב יואל, אבל איש לא הכריז על "מות אשת יחסי הציבור" או "מות המעצב הגרפי". מערך הייצור של ספר כולל כמה עשרות גורמים, אבל מעניין, רק המחבּר מת. מעניין מאוד, חשב יואל, והרים ספר ששם המחבר היה מוטבע בו באותיות זהב בולטות ותצלום של זוג שדיים היה מודפס על כריכתו. הוא ניסה לצייר לעצמו את דמות האישה שאלו היו שדיה, אבל לא הצליח. אלו נותרו שדיים מנותקים מכל הקשר. הוא קרא את משפט הפתיחה של הספר וסגר אותו בשאט נפש, אבל העיף עוד מבט בכריכתו. הוא הרחיק מעט מן הפינה על השולחן בה הבחין כבר מזמן שניצב התרגום החדש של "בעקבות הזמן האבוד", כרוך במעין צמיד נייר חום ועליו מודפסים קטעים נבחרים משבחי הביקורת. כבר הספיקו לקרוא, כבר הספיקו לכתוב ביקורת, חשב, איזו זריזות. לא נורא, חשב, לא יקנו את כל העותקים בעשר דקות, אפשר להסתובב קצת. אל תקפוץ על התרנגולת. הוא הלך, בנינוחות מודגשת, כמשוטט בעיר זרה, לכיוון עומק החנות, אל הספרים באנגלית וספרי המדע הפופולרי ואל מדף המחזות באנגלית, שם, הרחק מעין רואה, שכנו "המלט" ו"הסערה" ויצירות דומות. הוא ניסה ליהנות מן השיטוט בחנות, ועיין קצת בספר "חייו ומותו של כדור הארץ" ובביוגרפיה של איינשטיין וב"מדריך להישרדות מינית בעידן האינטרנט – מותאם לעידן הפס הרחב", אבל לפתע אחזה בו בהלה, אולי בכל זאת זה היה העותק האחרון, כלומר הסט האחרון של "בעקבות הזמן האבוד", והוא פתח בריצה קלה לתדהמת המוכרים בחולצות האדומות, והגיע בהוּל אל השולחן של "הספרייה החדשה".

איש במעיל קצר עמד שם ועיין בספרי "בעקבות הזמן האבוד", פעם בזה ופעם בזה, כאדם שטורף את קלפיו. "כדאי?", הוא שאל את יואל. "שמעת עליו?", ויואל אמר, "אם שמעתי?", והאיש אמר, "כן", ויואל אמר "מה כן?", והאיש אמר, "כן שמעת?", ויואל אמר, "על פּרוּסט?", והאיש אמר, "לא, על פידל קסטרו". יואל משך בכתפיו ואמר, "אכפת לך לתת לי למשוך סֶט?", והאיש אמר, "לא, אני לא קונה, קח את הסֶט שלי", ויואל אמר, "הצחקת אותי. אני רוצה סֶט חדש. תראה מה עשית לספרים. אפשר למכור כבר למשומשים", ומשך לעצמו סֶט טרי מתחתית הערימה. "כאילו שאתה הולך לקרוא את כל זה", אמר לו האיש בהתגרות, ויואל אמר, "תתפלא. וזו תהיה הפעם השלישית שלי, אם כבר שאלת". האיש הביט בו בחוסר אמון ואמר, "כן? ואם אני בוחן אותך עכשיו?", ויואל אמר, "בבקשה", והאיש לקח אחד מהספרים ודפדף וקרא קצת ושאל, "מה אומרת האחיינית של לאוני למאתילד כשהן יוצאות לפיקניק על החוף עם מדאם דה-ז'יוורנייה והדודנית של סוואן בלִיל-סוּר-מֶר אחרי שהם חוזרים מבלבק במרכבה של המרקיזה דה שרלוּס בדרך לארוחת הערב אצל דודניתו הקטנה של בלוך?", ויואל הביט כהלום רעם באיש – פרופסור לספרות צרפתית באוניברסיטה מן הסתם, חשב יואל. "טוב, לא יכולים לזכור כל מילה, מה זה, בֹּחַן פֶּתַע", הפטיר, ולקח משם את הסט שלו כדי לחפש מקום בחנות בו יוכל לעיין בו בלי הפרעה.

הסט היה כבד למדי, ויואל סחב אותו אל אזור הקריאה במרכז הקומה התחתונה. הוא שאל את עצמו האם לרכוש את כל הסט במחיר המוזל, או שמא לפרק אותו ולרכוש רק את ששת הספרים החדשים, שלא היו ברשותו עדיין. הוא ניסה לחשב כמה יעלו שישה ספרים, והאם מחיר של ששת הספרים החדשים זול או יקר יותר מהמחיר המוזל לרוכש הסט כולו בן עשרת הספרים, אבל המספרים היו רבים מדי, ומחיר כל ספר היה שונה במקצת ממשנהו, והוא לא הצליח לחשב. שוב ושוב פשט אצבעות בניסיון להגיע לתוצאה, ושוב ושוב נתקע. לשאול את המוכרים התבייש. שישים ותשעה ועוד חמישים ושמונה ועוד שמונים ושמונה… אצבעותיו לא עמדו במשימת החישוב. שש מאות ותשעים פחות עשרה אחוז… מעל לכתפיו נשמע קול, "נו די, עדיף את כל הסט", והוא הרים את ראשו, אצבעותיו עוד קשיחות ומעוותות באמצע פעולת חיבור של שישה סכומים, והאיש במעיל הקצר הניד ראשו, עיניו עצומות כמאשרר משהו תוך הנאה עצומה, "חישבתי, מוֹן שֶרִי". ובאמת פתאום היה החישוב ברור כל כך, מובן, סתם הסתבכת, ברור שעדיף לרכוש את הסט השלם, והרי זה גם כתוב מפורשות על סרט הנייר העוטף את הספרים, הבחין עכשיו. בכל זאת, הטרידה את יואל המחשבה שיהיו לו בביתו עותקים כפולים מארבעת הספרים הראשונים של "בעקבות הזמן האבוד". מה יעשה בהם? ייתן לאמיל? הרי לקרוא הוא לא קורא. איזה מין דבר זה, כזאת יצירת מופת, תרגום חדש, ולא לקרוא, חשב. והאם, כשיתחיל לקרוא, יקרא את העותקים החדשים או את הישנים? ולזה נא להוסיף את התרגומים לאנגלית שקנה שלא על מנת לקרוא. לא, לא, כדי לקרוא את "בעקבות הזמן האבוד" אדם זקוק לסט אחד, בהיר, אחיד, חדש, ואז לנסוע למקום שקט ופשוט להתחיל בקריאה, מן המשפט הראשון, ברצף, לסיים כרך ומיד לפתוח בכרך הבא, ואחרי שנה לסיים את הקריאה ולהביט לאחור כאדם שגמא כברת דרך. כל הכפילויות האלו יכולות לשבש את הקריאה עוד לפני שהחלה, שלא לדבר על המשך הקריאה. איך אדם יכול לקרוא את "סוואן" כשיש לו כבר בבית שני תרגומים של "סוואן"?, אמר לעצמו יואל ברוגז, ועקר מתוך הסט את ארבעת הכרכים, שכבר היו ברשותו, בבית, במדף של "הצרפתים" לצד בלזאק והוגו ודיקנס, אך לא קרא בהם, כמובן. להפתעתו, החבילה לא רק שלא נעשתה קלה יותר אלא נעשתה כבדה יותר. מוזר, מוזר, פלא פיסיקלי. הוא השיב לערימה את ארבעת הכרכים הראשונים, ולהפתעתו שבה החבילה להיות קלה יותר, שוב אפשר היה לשאת אותה, והוא הוציא שוב את ארבעת הכרכים שהיו לו, ושוב חש בכובד של הסט החסר, אבל נואש מזה ולקח את ששת הכרכים החדשים עם סרט העטיפה המידלדל ועלה לשלם.

המוכרת אמרה לו, "אני רואה שפירקת את החבילה. למה? למה לא שאלת? הרי אתם ממילא משלמים על כל העשר. כולם מנסים להתחכם", ויואל אמר, "איך זה ייתכן?", והמוכרת אמרה, "אחרת כולם היו עושים כמוך", ויואל אמר, "את יודעת מה, לא אכפת לי, תני לי חשבונית ותני לי כבר לצאת מכאן", והיא ענתה, פתאום בתחינה נואשת כמדומה, "אתה יכול עוד לרדת למטה לקחת את הארבע הראשונים, לָמָּה לך", ויואל אמר, "לא, לא רוצה, לא רוצה", וזעם גאה בו, והוא שילם יצא מן החנות ופּרוּסט, כלומר מה שנשאר ממנו, 60%, תחת בתי שחיו המיוזעים, שלושה ושלושה.

הוא ניגש לבית הקפה הסמוך וחיפש מקום לשבת, לא גלוי מדי, לא רועש מדי, אבל לא מצא. הכול היה גלוי, הכול היה רועש, הסטודנטים עם המחשבים הניידים שלהם תקתקו ותקתקו כעובדי מתפרה בסדנת יזע בלואר איסט סייד, גלשו ברעש ברשת, המוזיקה הנעימה כביכול הייתה טורדנית במידה שלא תיאמן, ועל הכול ניצח רעש מכונת האספרסו שגנחה ורתחה כקטר בשלהי המאה התשע עשרה בקו פטרבורג-דנייפרופטרובסק. יואל קם בלי להזמין, נטל את הפּרוּסטים שלו כפי שגברת ברומן רוסי אפשרי תיטול שישה כלבלבים ברצועותיהם ותפטיר בזעם מילה בצרפתית, מקום, מקום, אין מקום, המקום מפוּצץ, איפה אדם יכול לקרוא בשקט, התחיל ללכת לכיוון האוניברסיטה, חודר אל המבצר, חושב על הספרייה, אבל נזכר שהם גובים דמי כניסה, לא אשלם פְּרוּסטָה, חה, יצא לי פְּרוּסטָה, רצית לומר פְּרוּטָה ויצא לך פְּרוּסטָה, גם פְּרוּסטָה לא אשלם, צחק לעצמו, אך שוב חזר אליו הרוגז.

מרסל, כלומר מרסל פּרוּסט, ספג את הזיעה בחירוק שיניים. חתך לדשא, נשען על עץ, בליטה ננעצה בגבו, זז קצת, השמש חדרה מבעד לענפים, זז עוד קצת, לא נותנים לקרוא, אין תנאֵי קריאה, חריוני ציפור נשרו על "סדום ועמורה", והוא התחיל לצחוק, צחוק פרוע, מישהו מתנכל לי, מישהו לא מעוניין שהוא יקרא את פרוסט, וכל עוד תחזיק בספרים ובתקווה הנואלת לקרוא את "בעקבות הזמן האבוד", אבל לקרוא כהלכה, ימשיכו להתעלל בך, חשב, אתה חייב לשמוט את הספרים, זה כמו יונה הנביא בספינה בלב ים, חייבים לזרוק אותם למים אחרת אתה והספרים תטבעו, אבל לא, לא אזרוק, רוצה לקרוא, רוצה לקרוא את פרוסט בשקט, רוצה שקט לקרוא, עורבים דילגו על הדשא כמטכסים עצה להתקפה, חשב ליידות בהם משהו, מה תיידה, ליידות את פּרוּסט בעורבים, הרי זה לא מכובד, בכל "בעקבות הזמן האבוד" אין ולוּ עורב אחד, נזכר ששמע פעם בהרצאה על "העורבים בספרות", זהו ספר נטול עורבים לגמרי, אין בו העורבים של קפקא ולא העורבים של אדגר אלן פו ולא העורבים של דוסטוייבסקי, אפשר לומר שזוהי גדולתו של מרסל פרוסט, אמר המרצה, שהוא הצליח להבריח את העורבים מן הספרות, ומישהו מהקהל קם כמי שדרכו על רגליו בנעליים מסומרות והעיר והתפרץ, הרי ההפך הוא הנכון, הרי אין פרק אצל פרוסט שאין בו עורב, ואם לא עורב הרי רמיזה לעורב, ובאופן כללי, טען המגיב, מהו כל הפרויקט של פרוסט אם לא עוֹרֵביזציה של הספרות, ravenization of literature, כשמו של הספר הנודע שכתב אותו מגיב שעל רגליו דרכו כביכול, ויואל יצא מן ההרצאה, כך נזכר עכשיו על הדשא מול בניין "שולמן", שם נערכה ההרצאה במסגרת כנס לרגל שבעים שנה לפטירת הסופר תחת הכותרת "פרוסט היהודי", אז גם שוּנה כזכור שמו של רחוב המלך ג'ורג' בתל אביב לרחוב מרסל פרוסט, ובאותה הזדמנות שונה גם שמו של רחוב דיזנגוף לרחוב פרנץ קפקא, אך השינוי לא נקלט, נסו נא לשלוח מכתב על פי הכתובת המתוקנת, המכתב יחזור כלעומת שבא וקנס מטעם רשות הדואר יושת עליכם כחוק, ואתם שלא תשלמו את הקנס, תמצאו את רכושכם מעוקל ואת עצמכם בבית המעצר אבו כּבּיר בשהות שלאחר עשרים וארבע שעות תביא אתכם אל סף הייאוש ולא מן הנמנע שֶאף אל ניסיון התאבדות, כושל אף הוא. יואל פתח את הספר, לא את הספר הראשון עדיין, לעת עתה הוא רק בבחינת מְעיין, לא "קורא" אלא "מעיין", וקרא, כלומר עיין, במספר מילים מתוך פתיחת הכרך החמישי של התרגום לעברית. "ציוצי הבוקר של הציפורים היו לצנינים בעיני פרנסואז. הקפּיץ אותה כל דיבור של ה'עוזרות'; הציקו לה ההתרוצצויות שלהן, היא שאלה את עצמה מה זה שָם; במלים אחרות, עברנו דירה", והוא שמע את הציפורים שקיננו או שהו סתם על העץ שעל גזעו נשען, ולפתע, בבת אחת, היה נדמה לו שבּועה הוקמה סביבו, בועה שקופה ומעורפלת, ושאור צהוב הוטל עליו ועל העץ, והוא שמע את ציפורי העץ שלו כאילו מגיחות מתוך הספר, או שמא חלפו הציפורים שעל העץ מעל ראשו וצללו אל הדפים, והוא הוצף במשהו שלא יכול היה לכנותו בשם, והוא נזכר בלאה, שהתגשמה מתוך הספר, והפכה לפרנסואז, שיואל לא ידע כלל מי היא, ולא הצליח להיזכר, כלומר הוא לא יכול היה להיזכר, הרי הוא לא קרא את זה, אף פעם לא. אבל חל בו ריכוז גמור עכשיו, והמשפט הזה, שהיה כל כך יפה, כל כך תם, הוא לא ראה אפילו מה שֵם הספר שבידו, ואצבעו הייתה תחובה בספר כאצבע של פסנתרן על קליד, חזק, ופרנסואז הפכה, רק עבורו ורק לרגע, ללאה שלו שנפטרה לפני שלושים שנה, כל המרווח נמחק כלא היה לרגע קט, כל עוד האצבע שעל הדף תחבר אותו לפרנסואז הוא יתחבר אליה גם, והוא קרא, ציוצי הבוקר של הציפורים היו לצנינים בעיני לאה זיסו, וראה אותה יורדת מן המיטה באור הראשון של הבוקר, ושמע את הציפורים ואת רחשן, והיא ניגשה אל כד המים הלבן שעמד על השידה ונטלה מעט במצקת המרק ושתתה, כפי שהייתה עושה מדי בוקר בבוקרו, והסיטה את הווילון קצת ואור אפור ורך לאין שיעור חדר לחדר פנימה ונח גם על פניו של יואל ההולך ומתעורר, עוד לא היה שש בבוקר, והיא אמרה, ספק אליו ספק בלחש, ציוץ הציפורים הוא לצנינים בעיני, יואל, אני לא מבינה את ההתפעלות מהציוץ הזה, זו לא מוזיקה של בוקר אלא המולה ועסק גדול, להתעורר לציוץ הציפורים נשמע לי כמו להתעורר באולם הבורסה לניירות ערך. אני רוצה לבדוק שוב את הדירה ההיא של אתמול, בבניין החדש, הגיע הזמן שנעבור מכאן כבר, אני אגש לבדוק שוב, אתה רוצה לבוא איתי? אבל יואל לא רצה לשמוע מזה עכשיו, הוא שמע אותן מצייצות ובלי כל ספק משוחחות זו עם זו, עונות זו לזו, והיה מובן לשיחת הציפורים הזו, לא, לא הייתה זו מוזיקה אלא דיבור דווקא, פעם קרוב ופעם רחוק. אני אחזור לחנות ואחפש ספרים על שפת הציפורים, חשב, הרי ברור שהן אומרות –, והוא רצה לקום מהמיטה ולגשת אל לאה, להניח את כפות ידיו על כתונת הלילה שלה, כלומר על כתפיה, אבל הוא לא קם, ועצם את עיניו וחזר לישון, וכשהתעורר היה כבר אור מלא, והווילון היה פתוח, והטלפון צלצל וצלצל, והוא לא ענה ורצה לישון עוד, אבל הטלפון לא הרפה, ועוד ועוד צלצל, עד שהרים ושאג, כן, מי, מי, מי זה שם על הבוקר, וקול שקט מאוד, כמעט בלתי נשמע, בישר לו שֶ, ואז שתיקה נפלה, והוא צנח אל המיטה וקול אמר לו, מן הצד כביכול, "זה קרה", ואל מוחו שעטה כרכבת משא חלודה וכבדה המעלית הדוהרת בתוך הפיר כמו רכבת תחתית הנוסעת במאונך הנושאת נוסעת אחת, מראֶה אשתו לוחצת ולוחצת על כפתור ה"עצור" בבניין החדש משהבינה, כפי שאכן קרה, שמשהו השתבש, ואיך תאמר את זה לאמיל, רק זה העסיק אותו, איך להגיד, באיזה טון, האם מיד כשייכנס הביתה או ללכת לבית ספר, רק על זה חשב, מה תאמר לו כשיחזור מבית הספר, ופרנסואז הצטנפה בתא הדוהר הצונח הצולל וקיוותה לנס, לעצירה, וחשבה על אמיל ועל תיק כיתה א' בצבע תכלת שקנתה לו רק לפני חודשיים, ואז רק על התיק, הצילו, הוא צעק, צעק בקול, הצילו, הצילו.

3 מחשבות על “פּרוּסט (קטע גנוז)

סגור לתגובות.