בציורים סיניים עתיקים אנו נתקלים כדבר שבשגרה בתופעה שמבחינת הנוהג בציור המערבי היא מוזרה ואף מזעזעת. לצד הציור המקורי של האמן אנו מוצאים תוספות רבות, מאוחרות, של ידיים אחרות: חותמות אדומות בגדלים שונים של אספנים (מקיסרים-אספנים ל"סתם" אספנים), והן תוספות כתובות בכתב קליגרפי. בסטנדרטים המערביים, מדובר בהשחתה של יצירת האמנות. רק תארו לעצמכם מה היה דינו של מי שהיה ניגש לרישום של רמברנדט או לרפי לביא במוזיאון ומוסיף עליו חותמת או כמה פסוקי שיר! הרי אפשר להיירות על מעשה כזה. ואפילו אם הייתה היצירה בבעלותו הפרטית של אותו פלוני, מעשה כזה לא היה נעשה, ואילו היה נחשף, היה מוקע כבלתי מוסרי ופוגם אנושות בערך העבודה.

והנה, הסינים עושים זאת. בציור הנודע שלפניכם, הנמצא במוזיאון המטרופוליטן בניו-יורק, משנת 750 לערך (!), מאת האן גאן (שושלת טאנג, המאה ה-8 לספירה), לצד הסוס והעמוד מופיעות עשרות חותמות ותוספות כתובות. וראו זה פלא, אין הרגשה שהתוספות הרבות הורסות את המקור או מכבידות עליו. במובן מסוים, הן מחזירות אותו לחיים, שוב ושוב, לאורך מאות שנים.

ולא רק אותו (את הסוס) הן מחזירות לחיים, אלא ההערות גם מעוררות זו את זו ממרחק של מאות שנים. שהרי החותמות עצמן הן יצירות אמנות קטנות; שלא לדבר על הקליגרפיות.

מחקר הציור הזה מזהה כמעט את כל התוספות, ויש ביניהן פערי זמן עצומים. למשל, החותמת המרובעת הגדולה בשמאל למעלה היא מן המאה ה-9, בעוד שהקליגרפיה שמעליה היא מהמאה ה-17! אך הן חיות זו עם זו – ועם הסוס – בשלווה ובהרמוניה. ויש הרגשה שכל עוד יהיה מקום יהיה אפשר להוסיף, והסוס ימשיך לצנוף לו שם, מוקף בתוספות אבל לא נהרס על ידן; מביט בחותמת הגדולה המהוהה שמול עיניו, כמעט רומס בפרסתו את החותמת הקטנה שמתחת לרגלו. איש לא יחלום להניח חותמת על גוף הסוס או על ראשו, מפני שזה יהיה בטעם רע; איש לא יחלום להטביע חותמת בצבע זר, נגיד ירוק, כי כל אחד רוצה להמשיך את השיחה עם הסוס ועם החותמות, להשתלב בתנועה – לא לצפור, ובוודאי שלא לדרוס את הסוס.

9 תגובות בנושא “הסוס: הערה בעניין פרשנות ספרותית

  1. תודה דרור, זה מעין פאלימפססט קבוצתי, הנשען ומתכתב עם מי שהיו שם קודם. היכולת לזווג באופן כל כך אורגני טכסט ודימוי, קו "אורגני" וקו "קוגניטיבי"- כל כך מופלאים בציור הסיני ובציור היפני! אולי האיפיון הזה נוכח גם כאן: אני שמה לב שוב ושוב לתופעה הזו – יתכן שהמחתימים ניחנו בתחושת קומפוזיציה גנטית ממש.

      1. כמובן. אבל חשבתי על הדמיון המסוים של הוספת טקסט על טקסט [שיש בה יותר מפרשנות] לכתיבה בדף הריק שבסוף ספר שכתב זולתך.

  2. דרור, ייתכן שאני טועה אבל אני רואה את זה יותר כאיזשהי תופעה של אגו, של חוסר כבוד, של רצונו של מישהו רב עוצמה ורב ממון לקנות אלמוות, להטביע חותם טפילי דרך יצירת אמנות של מישהו אחר. אני רואה מנגנון של רכישת יצירת אמנות עתיקה רק לשם הטבעת החותם עליה. אנו לא יודעים סינית ואנו לא יודעים מה כתוב על הציור. הכתב הסיני עצמו יפה כל כך וזה יכול לתעתע אותנו אנו עשויים לראות בתוספות הללו יופי. אני לא מוציאה מכלל אפשרות שאותם אנשים שהחזיקו בידם את הציור שכרו אומן אחר שיחתים את שמם ויעשה זאת בצורה אסתטית וכך שירבבו את שמם להיסטוריה. איני מכירה את התופעה ושוב ייתכן שאני טועה ייתכן שהחותמות האלו אינן שייכות כלל לקיסר זה או קיסר אחר וייתכן שזוהי באמת מסורת של שיח הרמנויטי עם יצירת אמנות, אבל על פניו תחושתי הראשונית אינה כזו.

  3. אילה, את צודקת שכל אחד שם רוצה להטביע את חותמו ולהסתופף בצל היצירה, אבל זו בדיוק הטענה, השאלה איך עושים את זה, את הטבעת החותם.

  4. ועכשיו כשאני מסתכל על הארכיון הענק שהצטבר כאן, מנובמבר 2004, כבר אוטוטו עשור, ועל הקצוות הפרומים ועל התכשיטים הקטנים הנחים במגירות החודשים, אני תוהה בקול רם כאן בקוביית התגובות: מדוע שלא לערוך ולאסוף מהם ספר? ספר פרגמנטים, פוסטים, הרהורים, מאמרים ומאמרונים? הרי באנגלית זה מקובל, סופרים רבים מוציאים ספרי מאמרים.

    אני, בכל אופן, ארוץ לחנות הספרים. יותר נעים לדפדף באקראי, לקרוא בהמשכים, לשים בתיק, מאשר להידרש לרשימת הלינקים כאן בצד, לפספס, לשכוח, החלון נסגר בטעות ולך תמצא.

    1. תודה, זה לא כ"כ פשוט, אפילו עניין כמו התמונות – להשיג זכויות הדפסה, לקבל קבצים באיכות הדפסה – יכול להוציא את החשק להתעסק עם זה. וקישורים אי אפשר לשים. צריך גם להשאיר משהו לעיזבון

סגור לתגובות.