הפלישה

מול מרפסת דירתי בתל אביב הפונה דרומה יש שניים-שלושה עצים, שמשמשים בית למינים לא מעטים של ציפורים. אפשר להבחין בדרור, בולבול, יונים, ירגזי, צופית (זכר ונקבה), עורבני, דוכיפת ואף (אתמול!) נקר סורי, אדום-שחור. נרשמה אפילו הופעה של תוכי (דררה) ירוק, ועוד מין או שניים שמפאת קוטנם וזריזותם לא הצלחתי לזהות בוודאות. כל זה בעץ אחד ויחיד, בעיר. עולם שלם. ובעצם עולמות שלמים. את החרקים לא הזכרתי בכלל. רק לחשוב מה זה אומר כריתה או שריפה של חורשה, או של יער שלם.

לפני כמה שבועות הבחנתי בזוג ציפורים שלא ראיתי קודם, לא על העץ ולא במקום אחר. חיפשתי במגדיר הציפורים הישן, אבל לא הצלחתי לזהות את הציפור הזו: מקור כתום, כנפיים שחורות עם פס לבן, גדולה למדי – בערך כעורבני, ומשמיעה קולות קצרים וצורמים. גם עיון בטבלאות הציפורים הנפוצות בישראל לא הועיל, עד שחשבתי שאו שעיני הטעו אותי או שגיליתי מין ציפורים חדש, שהייתי מכנה דרור אילולי היה השם הזה כבר תפוס.

בסופו של דבר נפתרה התעלומה הזעירה, כשמצאתי את נישת "המינים הפולשים". ואז בקלות מצאתי אותו: מדובר בזרזיר בורמזי. הזרזיר הזה קרוב למאינָה, שאנו כבר מכירים היטב, לפחות בתל אביב, בשנים האחרונות. אף היא מוגדרת "פולשת". אם כי מי שאִפשר את הפלישה הוא ככל הנראה אנו עצמנו, בני האדם – חטפנו אותן מארצות רחוקות, כלאנו אותן בכל מיני גני חיות, כמו ה"צפארי" שבפארק הירקון, ואז, למזלן, חלקן ברחו והתרבו בטבע, תוך שהן מערערות את המערכת האקולוגית המקומית.

הבורמזי שלנו, למשל, מתנחל בקִנים שחוצב הנקר בגזעי עץ. זו ציפור תקיפה למדי, וראיתי כבר איך היא מפחידה דרורים ודוכיפת. מבחינתן אין ספק שמדובר בפלישה. אבל הרי גם המין האנושי פלש מאפריקה לשאר כדור הארץ, ואז מסיביר לצפון אמריקה (מה שהביא, ולפחות תרם משמעותית, להכחדה ההמונית של יונקי עידן הקרח האחרון, כמו הממותה השעירה). גם אבותינו, מבחינת תושבי הארץ הזו, פלשו לכאן. לכן, למראה המפה של פלישת המאינה לא יכולתי שלא להיזכר במפות של נדידת העמים ושל כיבושים, ובתצלום – אחד מרבים – של גלקסיות מתנגשות. ההתנגשות הזו אף היא פלישה של גלקסיה אחת לחברתה, שהחלה לפני מאה מיליון שנה, בזמן שהדינוזאורים עוד הלכו על האדמה. המאינה "פולשת" כמו שמהגרי העבודה הם עובדים "זרים". אנו המצאנו את שיטת העבודה הזרה הזו, ואז מנסים לגרש את "הפולשים". תמונת המציאות שלפיה יש טריטוריות ברורות שבאופן חריג פולשות זו לזו היא אולי אידילית. הפלישה היא, אולי, החוק, הכלל. בדיבור הבודהיסטי מקובל המונח "התהוות גומלין", ולרוב חושבים עליו כמשהו נינוח, של שיתוף פעולה, מעין עזרה הדדית גדולה. אבל גם הפלישות הן "התהוות גומלין", כמו שמקובל לתרגם לפעמים לאנגלית, inter-penetration, אבל פשוטו כמשמעו, לא כמטפורה.

הצייר הסיני הגדול בן המאה ה-17 באדא שנרן צייר כמה מאינות, ואותי לפחות מרגש לראות את אבות אבותיהן של הפולשות בתל אביב במקומן הטבעי, בסין, לפני 300 שנה. בציור הזה של שנרן חולף דג מתחת למאינה. היא על העץ מוקפת אוויר והוא במים, אבל למען האמת שניהם חולקים את אותו רקע, כלומר את הדף הריק. הציפור אינה פולשת לתחומו של הדג, והדג אינו מאיים על הציפור. הם כמו מנופפים זה לזה לשלום, רגע לפני שיעזבו את מלבן התמונה. ראו את המהלך מהכנפיים אל "מזלג" הענף אל זנב הדג. בעולם של הציור הזה (וכך כמעט בלי יוצא מן הכלל בציוריו של שנרן) אין פלישה אלא אירוח. הלוואי שבמציאות שמחוץ לציור היו פני הדברים כך.

אולי מסיבה זו – הפלישה כחוק – בילינו בילדותנו שעות, שלא לומר עשרות שעות, בהדיפת פולשי החלל? מי שיפתח את הקישור הזה וחייך – נולד בשנות השבעים.