הערות מסוף הקיץ, ספטמבר 2012
- כתיבת פרוזה: כמה אנרגיה מושקעת על מנת לומר משהו – בעוד ועוד אופנים אחרים. כמו משחק ילדים שאסור לומר בו מילים מסוימות.
- מה שהוּתר כבר לשירה, לציור ולמחול בישראל – נאסר על הפרוזה על ידי ביקורת הספרות הישראלית: לדבר לא על הפוליטי, ההיסטורי, החברתי, העַם – וליתר דיוק דימויים מגזריים של אלו – אלא על האישי, או אף לא לדבּר על שום דבר במיוחד, להיות כמו מנגינה של בטהובן. אילו הַתֶּקֶן של ביקורת הפרוזה הישראלית השכיחה היה חל על אמנויות אחרות היינו מאבדים את הטבע הדומם ואת הדיוקן הלא-רשמי בציור; נוף היה אפשרי רק בהקשר לאומי, למשל נוף מצדה או שער הגיא, וציור מופשט היה אסור; היינו מאבדים את אמנות המחול בשלמותה, למעט כזה שפותח טקסים רשמיים; היינו מאבדים את המוזיקה למעט המארשים וההמנון הלאומי ושירי ימי הזיכרון הממלכתיים. אני תוהה אם יש עוד מקום מלבד הספרות הישראלית שבו נשמרת ההיררכיה האקדמית הישנה של הציור המערבי: ציור היסטורי בראש הפירמידה, וכל השאר משני או מיותר.
- לקח פשוט מכתיבת פרוזה: עד כמה אנשים שונים מאוד זה מזה למראית עין, בני דורות שונים, מעמדות חברתיים שונים, גברים ונשים וכו' – נוגעים זה בזה בעצם, זהים כמעט. בלי מאמץ מיוחד מתאחים אנשים שונים בטקסט לדמות אחת.
- בגלל לחץ אשוּרי ממזרח על פניקיה (למעשה ערים נבדלות: צור, צידון וכו') נסעו הפניקים הרחק מערבה (סביבות המאה ה-8 לפנה"ס) והגיעו עד החוף האטלנטי של ספרד (קדיז) כדי לכרות שם כסף וברזל ולהשביע את התיאבון האשורי, שיאפשר לפניקים להמשיך בעצמאותם ובמסחרם. לאורך נתיב ההפלגה מפניקיה (לבנון של ימינו) ועד ספרד אנו מוצאים כיום את שרידי המושבות הפניקיות (ריצ'רד מיילס). כלומר, מלכי אשור (בעירק של ימינו) השפיעו על מערב ספרד (תרשיש). כל דבר פועל כך, גם כתיבת ספרות. הקושי בכתיבת ביקורת ספרות או אמנות היא לכתוב על ספרד ולא לשכוח את אשור, למרות שאין שום חרס אשורי בספרד.
- קשה ואולי בלתי אפשרי לכתוב שירה בזמן שעסוקים בכתיבת רומן, ממש כמו שקשה ואולי בלתי אפשרי לגזור קונפטי או מגזרות נייר ביד אחד כשביד האחרת אתה עסוק בשאיבת אבק. גם אם אתה מסור לשני העיסוקים באותה מידה, אחד מהם יגבר על משנהו מפני שהוא שואב אותו. פרוזה יכולה לשאוב כל משפט שיר, כל רעיון שירי; שירה לא יכולה לשאוב את הסיפורים מהפרוזה.
- אם אינכם מכירים את פרופ' איאן סטיוארט, הנה ההזדמנות: יש ברשת כמה וכמה מסדרות הטבע המרתקות, המחכימות והמרגשות בהנחייתו, כולן ב-BBC. קישורים כאן. פרקים שלא מצאתי כרגע אינם מקושרים.
א. "איך כדור הארץ עשה אותנו": סדרה על הזיקות בין כוחות הטבע וההיסטוריה האנושית. אש, מים, רוח, קרח, האדם.
ב. "אנשי הסלעים": סדרה על גיאולוגים סקוטים ותגליותיהם. פרק 1, פרק 2, פרק 3. מצולם בסקוטלנד המרהיבה.
ג. "איך להצמיח פלנטה": על הזיקה שבין התפתחות עולם הצומח והתפתחות החיים. פרק 1, פרק 2, פרק 3. הפרק על הפרחים מדהים במיוחד.
ד. "כוח הפלנטה". הרי געש, אוקיאנוסים, אטמוספרה, קרח, "ארץ נדירה". הכוחות היסודיים המעצבים את הפלנטה.
אפשר להצטייד בקריאה של "הרון וים הסיפורים" של סלמן רושדי. דרכו למחות בכל האמור לעיל ועוד.
http://ilanasenesh.com/
אהבתיאהבתי
תודה
אהבתיאהבתי
"true that"
אהבתיאהבתי
בא לך להסביר קצת על הקושי בכתיבת ביקורת ספרות/אמנות מהערה מספר ארבע? פירטת בהרחבה את מערכת הקשרים הנסתרת בין הקצוות ובהתחלה לא חשבתי שהמשל דורש הסבר, ולא נראה היה לי שדווקא האלמנט המחקרי/ביקורתי קשור בעצמו באופן מהותי לעניין. אבל, הרי ללא הגילוי במחקר לא היה מתאפשר הקישור הזה של מזרח ומערב. ועכשיו אני חושד שהוא יותר משמעותי ביחס למוטיב הכללי של תפישת תהליכי היווצרות, ושבאופן מקביל בספרות/אמנות למלאכת הביקורת ישנה איזשהי השלכה עליהם (איזו?)
אהבתיאהבתי
אין לי כוונה נסתרת כאן. אם אתה כותב על דבר וכדי להבין אותו עליך להבין דבר שאין לו רמז גלוי בדבר הנחקר, אתה בבעיה. אם מגלים את זה, זה נהדר, אבל זה קשה. למשל, יש טענה, בספר "ג'ינגיס חאן" שתורגם בשנים האחרונות לעברית, שהצבעוניות של הציור הפרסי וההודי, שהגיעה לאירופה עם המונגולים, השפיעה על הציור האירופי ובעצם חוללה את הרנסנס בציור. תקרא בספרי תולדות האמנות המרכזיים, ולא תמצא לכך רמז. ואין בכך "האשמה" כמובן: מי יכול היה לחשוב על זה?
אהבתיאהבתי
תודה על ההבהרה. באמת מסתבר שייחסתי כוונה נסתרת לדברים, אבל זה נעשה בטעות והבנתי עכשיו את מקור הבלבול. כשכתבת ש'כך גם פועלת כתיבת ספרות' אני פירשתי בתור לשון אנלוגית את מה שאתה בעצם הבאת בתור מקרה נוסף, שבו מתקיימים קשרי גומלין בין דברים בלתי תלויים לכאורה. בגלל האנלוגיה המדומה נאלץ חקר תולדות נדידת העמים לחפש לו מובן מקביל בביקורת הספרות וגו'. נראה אגב שהבעיה בביקורת מהסוג שנשען על מחוללים שהם כביכול-חיצוניים ליצירה, אינו רק גילוי הזיקה עצמה, אלא הפיכתה לרלוונטית לעניין הביקורתי איכשהו ומציאת האופן הנכון שבו היא תורמת להבנה של היצירה.
אהבתיאהבתי
סעיף 5, לא בטוח לגבי המשפט הראשון. יש לאדם יכולת להחליף תודעות במטר רבוע, לדבר עם הילדה שלו, עם אמא ובטלפון עם סלקום, כל זה בשעה אחת. אז מדוע לא יוכל לכתוב רומן ושירה באותו זמן?
מסכים לגבי החלק השני של הסעיף, הפרוזה אכן שואבת את השירה אבל ייתכן שהיא צריכה בעצם לפלוט אותה בחזרה למקומה.
אהבתיאהבתי