חבילה הגיעה

קשה להסביר את החדווה המיוחדת שבמציאת אבן-יד, ובמיוחד באמצע עיר, ולא באתר ארכאולוגי. אפשר אולי להבין את הרגש הזה אם משווים את מציאת אבן היד למציאת פטיש, או למציאת שטר כסף. אבן-יד היא כלי לחיתוך ולקיצוץ. אבל מי שמוצא אבן-יד, בניגוד למי שמוצא פטיש, לא חושב עליה ככלי מעשי. זהו כלי שהזמן רוקן אותו מכל משמעות פרקטית, והוא הפך לחפץ מאגי טהור, לסמל של העבר, של הזמן האבוד. בכך שונה מציאת אבן היד ממציאת שטר כסף. מציאת שטר מכוונת כולה אל העתיד, אל שמחת רכישה כלשהי. מציאת אבן יד מכוונת כולה אל העבר והשמחה שהיא מעוררת היא שמחה של מציאת זמן.

אבן יד כמו זו, שמצאתי לפני יומיים (ביום הבחירות לכנסת) בשכונת בקעה בירושלים, הייתה בשימוש, למיטב הבנתי (ואשמח להערות של מומחים), לפני זמן הנמדד במאות אלפי שנים. 200 אלף? 400 אלף? 600 אלף? היא דומה למדי לאבן הזו למשל, מברכת רם, שבאוסף מוזיאון ישראל. מכל מקום, זהו כלי פליאוליתי תחתון, כלומר כלי שייצר מין אדם שונה משלנו, כנראה הומו ארקטוס. המין שייצר את הכלי הזה נכחד מן העולם, ובמובן זה למצוא ולהחזיק כלי כזה דומה להחזקת ביצה של דינוזאור. כלומר, אין זה סתם כלי עתיק מאוד, אלא שריד מעולם אנושי-אלטרנטיבי שנמחה, פצירה מהימים שבטרם המבול, כביכול. למצוא דבר כזה באמצע ירושלים הרי זה לגעת פתאום בעולם האבוד ההוא. זה כמעט מבהיל. כמו שערה בודדת שעשויה מזמן-עמוק שמגיחה מעור העיר. אלוהים יודע כמה גלגולים עברה. ידידי א’ טוען כי יש להניח שהאבן הזו הייתה בשימוש באזור דרום הר חברון ובמשך מאות אלפי שנים נדדה בתהליכי סחף לירושלים. רק לדמיין את המסע הזוחל האטי-אטי הזה, שבסופו הרגע של ההתקלות בי.

ובאמת, לא פחות מהאבן כאובייקט יפה ומסעיר, מסעירה המחשבה על יכולתי (וזה באמת לא עניין “אישי”) לזהות אותה. והבחנתי בה ממרחק של 2-3 מטרים למרות שהיתה טמונה מחציתה בבוץ. הרי ירושלים מלאה אבנים, אבל האבן הזו לחשה משהו, קראה לי, כאילו, כמו הטבעת של “שר הטבעות”, היא רצתה להימצא. מה הסיכוי שזה יקרה לך באמצע יום רגיל, באמצע עיר רגילה? תחושת הזיהוי החזקה, יש בה מן המסתורין. כאילו אין זו רק מציאה של משהו זר, משהו שמישהו אחר איבד, אלא מציאה של משהו מוכר, שהשתמשת בו או בשכמותו אתה עצמך פעם, משהו שהוא במובן סמוי שלך, ולכן תמצא אותו די בקלות (כמו ששמנו שנלחש בקצה חדר רועש יישמע על ידינו במסיבה).

הרגשתי כשניקיתי את הבוץ מהאבן בדרכי לקולנוע “סמדר” כמו אדם מבוגר שמנקה את האבק בחנות של ענתיקות ממשחק שהוא שיחק בו כשהיה ילד (מי זוכר את משחק הקופסה הנפלא “חבילה הגיעה” שיצר אפרים קישון, משחק שהכין אותנו, בילדותנו, לקפקא?). הוא רואה את המשחק הזה ויודע שלא ישחק בו עכשיו, בגילו המתקדם, אבל הוא רוכש אותו בכל זאת כי הוא שמח למחשבה שיהיה לו בבית משהו שהוא השתמש בו לפני שנים רבות. זה מזכיר לו את עצמו דאז, ודי לו בכך.