אמא של ליפקין שחק (קטע)

19 בדצמבר 2012. הגיעה מיפן חבילה בדואר. ידעתי שזו כוס תה, עבודת קרמיקה, שהזמנתי. פתחתי את החבילה – הכול היה עטוף כאתרוג בקופסת הקרטון, בתוך קופסת עץ מעוטרת קליגרפיה. הרתחתי מים וניגשתי לפתוח. לא אגיד “בידיים רועדות”, אבל בכל זאת בהתרגשות קלה. הסרתי את המכסה. הכוס הייתה שבורה לגמרי, מנופצת לרסיסים ממש, כאילו מישהו רמס אותה ברגליים. יצאתי מהבית לכיוון הדואר כדי לשאול מה עושים. לקחתי את השברים בתוך שקית כהוכחה, הייתה לי הרגשה עמומה שלא יאמינו לי, שפקידת הדואר תאשים אותי ששברתי את הכוס בזדון כדי לחלץ את כספי הביטוח.

כשיצאתי לרחוב נתקלתי באחות סיעודית שגרה ליד. היא היתה בדרכה לאיכילוב. היא אמרה לי, אדוני, זה שבור. שאלתי אותה על שביתת האחיות הנמשכת, והיא אמרה, כן, גם הגוף נשבר, מתרסק בפנים, אבל אתם לא מוכנים להכיר בזה בשום אופן, היום בבוקר ראיתי איש בן מאה מת, אני טיפלתי בו חצי שנה, באו ולקחו אותו כמו שאתה לוקח את השקית שלך לזבל. אתם בזים לאחיות כי אתם בזים לעתיד. אתם יוצאים למלחמות בגלל שאתם בזים לעתיד. רווחים של מלחמה מתקבלים מהר מאוד, אני יודעת את זה, בעלי היה בצבא 20 שנה. במלחמה נשברים אנשים ומגיעים לבית החולים, אבל אתם לא רוצים להשקיע באחיות כי אתם בזים לשבורים ולעתיד, אתם לא מאמינים שתישברו, אתם מאמינים שלא תמותו, ואם תמותו זה יהיה נקי, מתוך שינה, בבית מלון בשווייץ, באוויר הטוב. השבורים לא יכולים לצאת למלחמה, ומי שלא יוצא למלחמה אפשר לקחת בשקית ולזרוק. מבחינתכם האחיות פחות חשובות מעובדי הנמל, כי את עובדי הנמל צריכים כדי להכניס את הפּצצות ואת האוכל, כולם כאן רעבים, הם מביאים פרות מאוסטרליה בספינות. בעלי עשה כסף יפה מפצצות, ואני הלכתי לעבוד כאחות סיעודית בשכר רעב למרות שזה הרתיח אותו, הוא אמר לי, את הולכת לסיעודית נגדי, את רוצה להרתיח אותי. אמרתי לו, כן, אני הולכת לסיעודית נגדך, אני רוצה להרתיח אותך. ג’יפ לבן גדול עצר לידה, והיא נכנסה בלי להיפרד לשלום.

נכנסתי לדואר, לקחתי מספר. ישב לפני קשיש עטוף צעיף מכבי תל אביב צהוב, שאמר לטלפון הסלולרי, “לא לא, אני בדואר. אתה שומע? אמנון ליפקין שחק מת היום. הוא היה הרמטכ”ל פעם. אני הכרתי את אמו. היא היתה אחות בהדסה בירושלים. גם ליפקין שחק מת בהדסה. אבל אמא שלו כבר לא הייתה שם. היה לו סרטן הדם, אמרו בחדשות. לא ידעתי שאפשר לחטוף סרטן בדם. זה מעביר בי צמרמורת. מה? לא לא, יש תור ארוך. הגיעה הודעה על חבילה מחו”ל. אני לא יודע מה זה. לא הזמנתי שום דבר. אני יושב בדואר, יש כאן מסכים. כתוב כאן שבסין חושבים שעוד כמה ימים יהיה סוף העולם, ושהשלטונות עוצרים את מי שמפחד מזה. טוב, ננתק, זה כבר בטח מאה דולר השיחה הזו. אני בדואר. בכלל, בזמן האחרון לא טוב לי בחיים. שלום ילד. אחר כך נדבר. שלום. — שלום”.

(פורסם ב"עכבר העיר" לפני מספר חודשים)