ביטון העתקי שמש

אתמול ישבתי בבית הדפוס של אלי אורן בשדרות רוטשילד 109 בתל אביב לבדיקה אחרונה של "מחברות התבוסה", הספר של יעקב ביטון שאנו מוציאים ב"הליקון" בשבוע הבא. על השולחן היה הכול מפורק – העתקי שמש, דוגמת הדפסה ("אייריס") של הכריכה (השווא החסר בבי"ת יתווסף, הייתי צריך אותו למשהו אחר לרגע). רוב האנשים אינם מכירים את הספרים שלהם במצב כזה. הסתכלתי בסוס המכונף, הלוגו של הליקון, והיה נדמה לרגע שהוא ממריא אל איזה ספר אדום שהיה שם על השולחן. דוהר-עף בשדות הירוקים של הכריכה או מעליהם, מעבר להרים הלבנים של דפי הספר הזה. ונזכרתי באחד השירים מן הספר:

הַשְּׁקֵדִיָּה פָּרְצָה

לְאַט

בַּגִּנָּה עַל כִּסֵּא הָעֵץ

גִּלַּחְנוּ אֶת סַבָּא

קודם באה השקדיה, ורק אחר כך הסבא. יש כאן דימוי, כמובן, אבל לא ברור האם השיר מדמה את הסבא לעץ, או את העץ לסבא. לרוב בשירה האנושי הוא הבסיס, ואליו מדמים משהו. למשל, "שערך שחור כעורב"; העורב הוא רק מכשיר לדיבור על השיער. לא אצל ביטון. הוא רואה את הסבא והעץ דו-סטרית, שווים.

מה שהדימוי הזה מחביא הוא מה שאפשר לראות בתצלום: איך הצבע האדום שואף אל הצבע הדומה לו. בשיר זהו לא אדום אלא לבן. השקדיה פרצה כמו הזיפים הלבנים. אבל גם פריצתה גם הפוכה מהם. היא, הצעירה, פורצת לאט מתוך כבוד, כביכול, לזיפים הצומחים לאיטם. המילה לאט מתחברת למעלה ולמטה. אבל השקדיה אביבית, והסבא – בסתיו.

השיר רואה את ההבדלים ושוכח אותם. הכיסא מעץ, וגם השקדיה. סבא על כיסא העץ הופך לעץ, זיפיו – לפרחים. הגילוח כבר צופה את הנשירה של העץ, הגילוח הזה הוא נבואה על קץ האביב של העץ. מבחינת העץ, זה תער האפוקליפסה. כמו באחד השירים האחרים בספר, שבו מתנבא האבא: "שריפות הקיץ לפנינו". האש שהוא מדבר עליה אינה זרה, אינה "חיצונית".

ואז באה המילה "גילחנו". לשון רבים. מי גילח, כמה הם? שניים? שלושה? יותר? כמו טקס גדול, קרנבל, שבו כולם משתתפים בגילוח. אני כמעט מדמה המון אדם שם. במעגלים הרחוקים רק מספרים על מי ששמע על מי ששמע על אותו גילוח גדול. שם עומדים אנו, קוראי הספר. ממש שם. פתאום אני רואה את קצף הגילוח על העתקי השמש. גם הוא לבן. מחבר את הפרח לַפָּנִים.

זה בעיני ספר גדול ויקר. ניסיתי לכתוב שבחים. זה לא הלך. יש דברים שצריך רק לתאר אותם מקרוב.

10 תגובות בנושא “הגילוח

  1. אני חושב שהמילה "גילחנו" מתייחסת למשך ולא רק למספר האנשים. כלומר השנים שעברו בריטואל הזה. משהו מלוכד. המשפחה הגדולה. הוא לא לבד. גם לא היה לבד. וזה מתחבר ל"לאט". אני קורא את זה כאילו בכל פעם מישהו אחר גילח.

    עם זאת אפשר לקרוא את זה כמו היו הרבה פעמים והם כמו השקדייה, מחזוריים. ומתוך כך, ייתכן שמדובר באותו המגלח אבל בכל מחזור הוא היה מישהו אחר (הרקליטוס). אבל הסבא הוא אותו סבא. וגם כסא העץ. ובניגוד לשקדייה הנטועה והסבא שמקומו בתודעה נטוע היטב בכסא העץ, המגלח הוא אינו נטוע כי אם משהו חולף ועונתי. אבל תמיד חוזר.

    שיר מקסים.

  2. זה מאוד הלך. גרמת לי לרצות לקרוא את הספר, ועוד קודם: לקרוא את השיר שוב, בהקשבה עמוקה יותר.
    וההערה המצחיקה לגבי השווא כבר היתה שווה הכל.
    ברכות ליעקב ביטון, יש לו קול נדיר בעוצמתו.

  3. משורר כיעקב ביטון לא זקוק לשבחים יחצ"ניים. יש לקרוא את שירתו. זה העיקר.

  4. הפרשנות על שאלותיה ה"קלוציות" יומרנית וחסרת דמיון. אשתדל לשכוח אותה לפני שאקרא את ספר שיריו החדש של יעקב ביטון. הוא משורר נפלא ואינו זקוק למתווכים, בוודאי לא לחקרנים בלתי נלאים.

  5. יעקב ביטון משורר נדיר
    ומי שמכיר מקרוב יודע גם איזה אדם מופלא, קיום של פלא, כמעט בלתי אפשרי בעולם ההולך ומסתאב.
    אני אוהבת אותך יעקב יקר, ושיריך -ענפי תבונתך, כאבך וטובך.

סגור לתגובות.