פטיש בעין

שתי מילים על תערוכת דורצ'ין בגלריה גורדון (בן יהודה 95, ת"א)

את הדבר הזה אי אפשר לזייף או לייצר באופן מלאכותי – רגע של הלם וטלטלה גופנית עם הכניסה לגלריה. למרות החומרים והממדים השונים לגמרי, זה מכה בעוצמה של כניסה לקתדרלה גדולה. צעד אחד והנך בעולמך – ובצעד הבא אתה כבר בעולם אחר לגמרי. אפשר להסביר את זה בדיעבד – למשל בגלל הגודל היחסי של הפסלים בחלל הלא גדול של הגלריה (בהשוואה לתערוכה הגדולה של דורצ'ין במוזיאון תל אביב, שם הפסלים היו עטופים יותר חלל ריק). אבל אין זה עניין של גדלים מדידים, אלא של נוכחות.

רבים מפסליו של דורצ'ין, לצד התרכובת המתכתית שלהם (ריתוך של רכיבים, אסמבלז'), בנויים על ריתוך נוסף, של ברזל – ושל מילים. הכוונה לכותרות של העבודות. הכותרת של הפסל היא כמו סיכה מילולית שעליה נשען הר של ברזל חלוד. הכותרת היא כמו השם המפורש מתחת ללשון הגולם. הפסל הסמוך לכניסה, שכה המם אותי (בלי להגזים, כך חשתי בפעם הראשונה כשחלפתי בסמוך למגדל אייפל, ולא השגחתי שהוא שם, ואז הרמתי את הראש כשחשתי במשהו די גדול ניצב עלי), מין עגלה שנשענת על הקיר, הוא "מלאך נודד". לא אציג כאן תצלומים. אי אפשר לצלם את זה, וממש לא כדאי להציץ בתצלומים שבאתר הגלריה. זה לא עניין של גודל שאובד, אלא של חומר ונפח. כמעט של צליל, הרי אפשר לנגן על הפסלים האלו כמו על פעמוני הברונזה הסיניים העתיקים. בתצלומים הפסלים מאבדים את כל קיומם, הופכים לפרודיה של עצמם כמעט.

איני יודע מה הדבר הזה היה בלי הכותרת. מכל מקום, אם המלאך הזה "נודד", הוא נודד על ציר אנכי, למעלה ולמטה. אמת, הגלגלים האלו לא יכולים לדרוס אותך כמו משאית, אבל יש הרגשה חזקה שהתנועה של המלאך הזה על הציר האנכי היא לא פחות פטאלית. זוהי הכלאה של המחשבה המופשטת על סולם יעקב עם גלגלים של תעשיה כבדה. ויש הרגשה שאם תיגש אליו הוא ימריא על הציר שלו, למעלה או למטה כרצונו. זה מלאך שמעביר גם אל השאוֹל.

הכניסה היא ליער של מלאכי ברזל כפופים. יש גם חלונות וצבים ו"דיונה" (הפסל מתרגם את רפרוף הרוח על החול לשחיקה של הברזל, ואפשר לשמוע את המשב כמו בקונכיה המוצמדת אל האוזן). פסלי החלונות הם ארס-פואטיים, בהצעתם להביט במתכת אבל גם מבעד לה. גם באופן כללי (וזה נכון אולי לכל אמנות טובה), אבל כאן גם באופן קונקרטי יותר: הדבר דומה לחפירות של אתר ארכיאולוגי שנקבר ו"קפא" אחרי רעש אדמה. לכן החומרים מצויים בו במעורבב, אבל אפשר בזהירות לזהותם. למשל, באחד הפסלים יש ראש של מכוש, לצד (אולי, אני ממש לא בטוח) מסילת ברזל של רכבת, ועוד חלקים (מֵסַב? דרוש כאן מישהו אחר. אבל העיקרון הוא שחשוב לי כאן ולאו דווקא הזיהוי המדויק). כל החלקים מאבדים, מצד אחד, את תפקידם השימושי בעבודה, והופכים להיות חלקים של ה"תמונה". אבל לא לגמרי, רק ב-99%. יש בהם שארית של מקורם ככלי עבודה, כחלקי מכשירים.

כך, בפסל "אישה בחלון עם פרח ברקן ודמעות כבדות" אפשר לחוש את נעיצת המכוש בסלע כחלק מן הכאב של הדמעות הללו. ואם יש שם מסילת ברזל, הרי הנסיעות הרבות שהיא זוכרת אף הן חלק מהסיפור, לא לגמרי, אבל כזיכרון, כפאנטום, כמו אדם שלובש את מעיל סבו המת, והמעיל גם מחמם אותו היום ומשמש לו ללבוש, אבל גם יש בו הד. כי אין מה לעשות, יש לחלקים הללו עבר משלהם, הם לא חיו כל חייהם בתוך יצירת אמנות, וזה ניכר בהם. הם כמעט נבוכים בגלריה לאמנות (המחירון של הפסלים הללו, למעלה מ-800,000 שקלים החתיכה, מעורר שאלות לגבי הנסיקה מהדלות הגרוטאית והחלודה אל תחומו הבלעדי של ההון הגדול; זה נכון ביחס לכל יצירת אמנות, אבל במיוחד ביחס ליצירה שערכיה החומריים הם של "עוני" קיצוני).

רק קרבת חלקים אחרים, ובעיקר הכיפוף החזק-אך-עדין של האמן מאפשרים להם את המעבר לאולם של התרבות. הצופה, שעובר מן הגלריה אל משהו שמרחף בינו ובין הפסל (וזו לא מיסטיקה: אם אתה מבין איזה חלק מסמל דמעה בפסל הנ"ל, אתה כבר בין הדמעה הזעירה לצורה הכבדה) – כמו מקל על מבוכת החומרים, "שוכח" אותם קצת בדרכו אל הדימוי המסתתר, שהכותרת רומזת לו. הפסלים האלו פועלים כמו דלת מסתובבת, הם זורקים אותך כמו צליל הפעמון הסיני הנ"ל, אבל כשההדהוד שוכך אתה חוזר אל מוצקות הפעמון. עד המכה הבאה. החלקים האלו הם גם רמזים של התבוננות. כשאתה נתקל בראש-פטיש-5-קילו באחד הפסלים, אין זה רק "כתם" בתמונה, אלא גם רמז לאיך כל זה רוצה להיראות. פטיש בראש, פטיש בעין, אבל בשקט, בלי כאב – הפטיש ירופד באוויר; המסמר יהיה ארוך ושקוף.

התערוכה ננעלת בימים הקרובים.