שבוע הספר

יש ליהודית הנדל סיפור גאוני בשם "שמלות המשי של גב' קליין". זה בספר "ארוחת בוקר תמימה" (הספרייה החדשה, אם יתמזל מזלכם תמצאוהו בדוכן). מבלי להיכנס לפרטיו, ברגע השיא בסיפור מבחינים באישה שהולכת "עם חצאית טלאים בצבעים של חום וכתום וסגול, ועל הבטן התנועע לה מרובע של משי שחור עם לבבות אדומים… ובתפנית חצי גוף ראיתי עכשיו מבריק מן הצד את המרובע עם הלבבות האדומים מוקף ריבועי משי מגן פרחי המשי של גב' קליין, [ראיתי את] גן פרחי המשי של גב' קליין זוהר עליה חתוך וחי". השמלה על הבחורה עשויה משאריות של שמלת אישה שמתה. הסיפור, שעוסק במכירת חיסול מתמדת, רואה איך שום דבר לא נעצר, אלא מתמחזר בלי הרף. האישה מתה אך שמלתה ממשיכה לחיות, בשינוי צורה, על גוף אחר. כמובן, זה לא סוף הסיפור.

נזכרתי בסיפור הזה כשעברתי לפני מספר ימים ליד דוכני "ידיעות ספרים" בשבוע הספר בכיכר רבין. עם פטירתו של יורם קניוק ז"ל מיהרה ההוצאה להציב שולחן מיוחד ועליו ספריו של המנוח. אין לי טענות נגד זה, ואפשר לראות את זה כמחוות כבוד יפה, אבל מהירותו של המעבר מאדם חי לערימת ספרים היה עבורי קצת מבהיל. הסתכלתי בדוכנים הרבים, ופתאום ראיתי את המובן מאליו הזה, שהספרים נחלקים לשניים: ספרים של סופרים שמתו מזמן (ישעיהו, דוסטוייבסקי, גוגול – אגב, בסוף החודש צפוי תרגום חדש ל"נפשות מתות"! – תרגום של מתרגמת שהלכה לעולמה, רנה ליטווין, יש להזכיר בהקשר זה) וסופרים שחיים וחותמים על ספריהם ומתלוצצים עם אנשי המכירות (כמוני למשל). חשבתי על זה, שמצד הקונים זה לא ממש משנה אם אתה חי או מת. זה ממש לא משפיע על הספר. רוב הקוראים ודאי לא יודעים כלל אם הם קוראים משהו של חי או של מת. הם ילבשו את השמלה שלך בין אם אתה חי ובין אם לא. וזה בסדר. העיקר שהשמלה תתאים להם איכשהו, והרי זה מוזר אם תתאים, זו היתה השמלה שלך פעם. מכל מקום, המקרה של קניוק מבהיל קצת בגלל ההרגשה שביום רביעי, שבו נפתח שבוע הספר, הוא יכול היה עוד לחתום, וביום חמישי כבר לא. ולספרים, לספריו, זה ממש לא אכפת.

מתוך "תעודות לכיש"
מתוך "תעודות לכיש"

אני משתדל לא לרכוש ספרי נייר, אבל כמחווה להוצאת "מוסד ביאליק" שפרסמה את ספרי קניתי את "תעודות לכיש" של נפתלי ה' טור-סיני. כותרת המשנה נפלאה: "מכתבים מימי ירמיהו הנביא", כלומר מסביבות שנת 600 לפנה"ס. אני עדיין בהתחבטות פנימית עזה, האם לרכוש, להשלמת ההרגשה, גם את שני כרכי ספר ירמיהו עצמו ב"עם עובד" מהסדרה הכחולה המבוארת. חלמתי פעם על ירמיהו הנביא, זה היה מזמן והחלום נשכח ברובו. בכל מקרה, ב"תעודות לכיש" מפוענחים שברי חרס ועליהם כתובות חולין מסוף ימי בית ראשון. לכיש נחרבה בידי הבבלים (יש לה היסטוריה ארוכה של חורבנות). בחרס החמישי כותב מישהו, על פי הפענוח, "מי עבדך, כלב, כי שלחת אל עבדך את הספרים?". המילה "ספרים" משמעה כאן "מכתבים", אבל בתוך שבוע הספר היו עבורי הספרים לספרים ממש. לא נותר הרבה טקסט מלכיש – כמה חרסים, שברי מילים – כה קשה הפענוח עד שטור-סיני כותב כי "מה שנראה כמו קו מעל לאות הראשונה אינו אלא קו של לכלוך, וכל החרס הזה מלא קווים כאלה". הספרון שרכשתי הוא תמונת עתיד של היריד הזה, קצה הקרנבל.

הנה, זה קץ כל ספר: שברים מטושטשים, שלא ברור האם מה שכתוב בהם הוא מילה הרת גורל או "קו של לכלוך".  ואפשר לראות את זה כבר בהווה, במעבר בין הדוכנים, ספרי הבישול (לבנים כל כך, אך טיפות הטיגון צפויות וידועות) לצד ספרי המקרא, ספרי הסודוקו לצד בן סירא המבואר, שירי זלדה לצד אני לא יודע מה. אם מה שאנו כותבים הוא קו של מילה או קו של לכלוך, לעולם לא נדע בביטחון. אבל כשמשווים את המולת שבוע הספר עם דממת חרסי לכיש בספרון של מוסד ביאליק יורדת מין דממה על הכיכר, כמו מחיצת זכוכית פתאום לפני הראש — זה לא חיזיון נעים.

10 תגובות בנושא “קו של לכלוך (דוח קצר משבוע הספר)

  1. יפה כתמיד! חשבתי שתכתוב משהו גם על מות רוחו של היריד, כך אני חוויתי זאת והיה לי קצת עצוב.

  2. דרור, לא יכולתי שלא להתהרהר על הבחירה הסימבולית בתעודות לכיש, שנכתבו על גבי חרסים. בעוד דור ספק אם ילדים עוד ידפדפו בספרים המודפסים כשם שאנו הכרנו. הכל יהיה נתון להורדה למכשירים אלקטרוניים; ספק האם בתי הדפוס ובתי ההוצאה לאור כפי שאנו מכירים אותם כיום עוד יתקיימו. בבחינה זו ספר-הנייר עומד להפוך בתוך מאה שנים למוצג ששומרים (כמו כתובי יד עתיקים, חרסים ופפירוסים מן העבר) ותמונות של שבוע הספר בככר רבין נניח, יידרשו מן המבוגרים הרבה מאוד הסברים (מהו ספר. מדוע היה צריך לנסוע עד לשם. מדוע זה היה נחשב בעינינו אירוע משמעותי).

    1. אני לא לגמרי בטוח שאפשר להיות בטוחים שספרי הנייר יהיו כחרסים, ולו בשל ההבדל הכמותי העצום. כלומר, תידרש קטסטרופה רצינית כדי להפוך את ספרי כנייר לנדירים. אבל בגדול אתה כנראה צודק, וזה הכיוון. בסרט החדש של וויל סמית ובנו יש מין קינדל גמיש שאפשר לגלגל למגילה. זה יפה, שהטכנולוגיה המדומיינת מתחברת אל המגילות העתיקות.

  3. דרור, הבטתי בך מתלבט ,וחייכתי לעצמי. (עמדתי מצדו השני של הדוכן).
    מדוע אתה מתנגד לספר בשר ודם, כלומר : דיו ונייר?

  4. ככה זה. עוברים בחדר החיים, מסתובבים בו קצת, פונים כה וכה, מקשיבים מעט, צוחקים לפעמים, מתעכבים ליד תמונה יפה על הקיר, קוראים משהו, מחליפים מילה עם הזה או ההוא ואז חולפים ויוצאים בדלת האחרת, נעלמים מעברה השני וכל מה שנשאר היא בת קול אולי, משב קל, ניחוח ולפעמים אפילו זה לא.

סגור לתגובות.