מהו עץ ריאליסטי?

"מהו עץ ריאליסטי?", רשימות לא ערוכות להרצאה במוזיאון תל אביב לאמנות לרגל זכייתם של סיגל צברי ואלדר פרבר בפרס ע"ש שיף, 24.6.13

1. הקדמה

מוזיאון תל אביב מעניק היום לסיגל צברי ולאלדר פרבר פרס על שם שיף ל"אמנות ריאליסטית וּפיגורטיבית". שניהם הרוויחו את הפרס ביושר, ועם זאת בדברַי אנסה להסביר מדוע במובן מסוים הפרס כהגדרתו המקובלת אינו מגיע להם – כלומר, מדוע הציור של שניהם אינו פיגורטיבי, ואינו ריאליסטי. ואין זה עניין של הגדרות, אלא עניין מהותי מאוד הנוגע ללב העניין שאנו מכנים אותו ציור, או אמנות.

ברצוני להעיר כמה דברים על עבודת שני ציירים שונים, וחיפשתי מכנה משותף שיאפשר לי לכלול אותם בדיבור אחד. המכנה המשותף הוא הנושא, או המוטיב, העץ. שניהם מציירים את עולם הצומח בהתמדה ולאורך שנים. אלדר מצייר בעיקר עצים בפארקים, בתל אביב ובברלין; סיגל מציירת עצי פרי שהיא מגדלת בבוסתן הקטן שעל גג דירתה בראשון לציון.

דרך הדוגמה של העץ אנסה להסביר מהו ריאליזם ומהי פיגורטיביות. אם נבין מהי מציאותו של עץ נוכל להבין אולי מהי אמנות המתייחסת למציאות זו. כלומר מהשאלה מהי הריאליה של עץ, מהי המציאות של עץ, נובעת התשובה לשאלה מהו עץ ריאליסטי בציור.

התשובה השכיחה למהות הריאליזם של עץ ושל כל דבר תהיה, אני חושב, "עץ שנראה כמו בתצלום של עץ" (כמו שמוצג לעיל). ואכן, אם איני טועה, שמו של הפרס המחולק הערב כלל בעבר גם את הצירוף "פוטו-ריאליזם". ואכן, בשיח שאפשר לשמוע אצל מבקרים במוזיאון, המחמאה העליונה תהיה כי ציור "נראה ממש כמו תצלום". אגב, פעם המחמאה המקבילה לְצייר היתה "הוא ממש הגיע לָמופשט".

להרצאתי יהיו שני חלקים בראשונה אנסה לומר כמה דברים על המציאות של עץ. בסיכום הדברים הללו אשאל מה הקשר בין המציאות האמיתית של עץ (להבדיל מהדימוי השטחי של מציאות העץ), ובין מה שרבים תופסים כ"ריאליזם". מראש אומר – אין שום קשר. במילים אחרות, צילום הוא הדבר הכי לא ריאליסטי שאפשר להעלות על הדעת, ולכן ציור ש"נראה כמו צילום" יכול להיות אולי יפה, מעניין, יקר – אבל דבר אחד הוא בוודאות אינו – הוא לא ריאליסטי, הוא לא מתייחס כמעט בשום אופן למציאות.

אחרי הדיון הקצר בעצים אנסה להראות בכמה דוגמאות ובאופן קונקרטי כיצד הן אלדר פרבר והן סיגל צברי אינם ציירים ריאליסטיים במובן הרווח.

 

1. מהו עץ ריאליסטי, או: מהי מציאות של עץ?

 ברצוני לומר כמה דברים על עצים. בשיר ילדים ידוע של ע' הלל נשאל "מה עושים העצים"? והשיר עונה – "צומחים". עצים אכן צומחים, אבל הרבה יותר מזה.

חשבו על עץ תפוחים, כמו אלו שמציירת סיגל צברי – נראה תמונות בהמשך. עץ התפוחים "מגיע בערך לגובה של כשני מטרים, אבל שורשיו משתרעים לעומק של 3.5 מטרים^[1]; ויש עץ (תאנה דרום אפריקאית) שיש לו שורשים באורך של 120 מטרים![2] "החלק של העץ שאנו חושבים שהוא 'עץ התפוח' הוא למען האמת חלק שולי למדי במערכת הצמח כולה; זו רק בליטה, גבשושית, בקצה העליון של מערכת שורשים מסועפת" (ראו תרשים להלן של עץ תפוח). אפשר לחשוב על העץ הפוך – כלומר, שהעיקר של העץ הוא מה שיש מתחת לאדמה, ומערכת הענפים והפירות היא רק אברי הפרייה ונשימה, שמשרתים את מה שמתחת לאדמה.

שורשים של עץ הם דוגמה מצוינת לבעיה שעומדת בפני כל צייר, מפני שהם מצד אחד חלק חשוב מהדבר המצויר, ומצד שני הם לגמרי סמויים מהעין. ולכל דבר יש "שורשים". למשל, בציור דיוקן, אם הנך מצייר את האדם שלפניך ואינך יודע שום דבר על הוריו, או שאינך יודע שום דבר על מחשבותיו ורגשותיו (ומחשבות ורגשות אף הן "שורשים"), ציירת אותו בלי השורשים שלו. זה לא יכול להיות ממש דיוקן ריאליסטי במלוא מובן המילה.

לעצים יש שורשים – כלומר צדדים נסתרים והכרחיים – במובנים נוספים. כל הדברים שאמנה עתה הם דברים שהם חלק ממציאות העץ, אבל לא נראים במה שאנו תופסים כדימוי הפשוט של עץ, כפי שהצגתי בתמונה הראשונה – גזע, ענפים, צמרת, פרי. אינני בוטניקאי, אבל הנה כמה נקודות למחשבה שספרים על עצים מזכירים.[3]

זמן

• מחבר של ספר על עצים מציין כי לצד עץ טקסוּס שראה היה שלט שאומר שפונטיוס פילטוס, הנציב הרומי שהורה על צליבת ישו, ישב אולי פעם מתחת לצלו ו"תהה על מה שיביא העתיד";
• יש עצי סקויה בקליפורניה שהיו כבר עצים עתיקים בזמן שקולומבוס גילה את אמריקה;
• יש אורנים בקליפורניה שנבטו בזמן שהמין האנושי התחיל לפתח את הכתב, לפני 5,000 שנה;
• שלא לדבר על עתיקוּת אבות העצים – האצות הראשונות שהחלו לחיות ביבשה, שלימים יהפכו לעצים המוכרים לנו, הן בנות 450 מיליון שנה. האצות הללו היגרו מהאוקיינוסים והצליחו להתגבר על שתי בעיות קריטיות: יובש – וכבידה. זה כאילו אנו נתחיל לחיות מתחת למים ועל הירח, כלומר בשישית הכבידה המוכרת לנו, ובסביבה תת ימית. 150 מיליון שנה לפני הדינוזאורים העצים היו כבר מפותחים לגמרי מבחינה אבולוציונית. הזמן העמוק הזה הוא חלק ממציאותם, מן הריאליה, של העצים כמין, ושל כמה עצים כפרטים.
• אם אני צייר שעמד מול עץ, ואני משתתף בתרבות האנושית בשלב מאוחר שלה, האם הזמן העמוק הזה, שחוצה את כל תולדות האמנות, אינו רלבנטי לגבי? אני יכול להתעלם ממנו, כמובן, אבל אם אני לא מתעלם ממנו, עולָה השאלה מה אני עושה איתו, איך אני מתרגם אותו למונחים ציוריים. להראות זמן – זהו דבר קשה. אבל לא בלתי אפשרי.

 ריבוי

• יש ככל הנראה כ-60,000 מיני עצים בעולם. עצים רבים מארחים מיני יצורים כה רבים, עד שאפשר לתאר כל עץ במונחים של עיר קוסמופוליטית כמו ניו יורק, ומאוכלסת יותר ממנה. יש למשל באמזונס עץ שמזין קופים, סרטנים, דגים ודולפינים;
• מישהו חקר בשנות ה-70 צמרת אחת של עץ בפנמה ומצא בה 1,100 מינים שונים של חיפושיות, וזה בלי למנות יצורים אחרים כמו חיידקים ופטריות, שהם חלק מן העץ. הריבוי הזה, גם אם לא בממדים כאלה, רלבנטי לכל עץ שאנו מתבוננים בו. רק מבט שטחי יתעלם מהחיים הרוחשים בכל עץ. גם כאן, לצייר חיידקים בעץ זה קשה. אבל אפשר להראותם. למשל על ידי ציור ריקבון של פרי, כמו שמציירת סיגל צברי.

תבונה

• חלקנו חושבים על עצים כיצורים "טיפשים" שפשוט צומחים. אבל עצים יודעים דברים רבים, ויש להם בלי ספר הכרה של העולם שסביבם, גם אם ידיעתם אינה פועלת על בסיס מערכת של מוח ועצבים. יש ספרים שלמים על כך. הנה כמה דוגמאות אקראיות:
• כולנו יודעים שעץ יודע להפוך את אור השמש לאנרגיה ולמזון,^[4] כלומר עץ מכיל את אור השמש, ולראות עץ בלי לראות את השמש שבתוכו זה לא לראות את העץ. בתפוח שבעץ תפוחים יש שמש, ומתיקותו נולדה ממנה. אנו אוכלים את השמש בתיווכו של העץ. עץ אינו רק שמש, הוא גם מים – חשבו על זה, אש ומים באותו יצור – מיליוני נימים מוליכים את המים מהאדמה למעלה – והנה הוספנו גם את האדמה למציאוּת של העץ, בנוסף לשמש [או האש], האוויר, והמים.
• אנו יודעים למשל שעצים יודעים שהפריה עצמית (כמו גילוי עריות) אינה טובה להם, והם טורחים להפיץ את הזרעים שלהם למרחק;
• אנו יודעים שיש 750 מינים של תאנה, ולכל מין תאנה יש מין ספציפי של צרעה שמַפרה את התאנה שלו, כלומר, הצרעה היא חלק מהמציאוּת של העץ כמו שהראש שלנו הוא חלק מהמציאות שלנו;[5]
• יש עצים שיודעים להשיר את קליפת העץ כמו נחשים כתגובה לטפילים או לפיח עירוני;
• אקליפטוסים משירים הקליפה העשירה בשמן דליק כדי שבשעת שריפה האש תתפשט במהירות על הקרקע ולא תעלה אל העץ;
• עצים לא רק מגיבים ל"כאן ועכשיו", אלא הם יודעים לצפות מה יקרה בעתיד. השרת עלים ולבלוב של פרחים לא קורה "פתאום", אלא אלו תהליכים שהעץ צריך להתחיל בהם שבועות מבעוד מועד. באופן דומה, יש לעצים משהו מעין "זיכרון" של העבר, והם יודעים להגיב לדברים שקרו, כלומר להיות בהווה על פי התרחשות בעבר. הם זוכרים, למרות שאנו לא יודעים כיצד. למשל, עץ שיטולטל ברוח יפתח קליפה עבה יותר. יש עץ מחטני (larch) ששנה אחרי תקיפת זחלים יפתח עלים יותר עבים וקצרים; ויש סוג של אורן רוּסי (Jack Pines) שיודע לנצל את האש על מנת להתרבות – רק באש ייפתחו האצטרובלים שלהם, כך שבזמן שכל היער שרוף, הם מתחילים לחיות: הם לא רק עמידים באש, הם חייבים אש על מנת להתרבות.

זיקה לאדם

• ארכיטקטורה לא היתה אפשרית בלי עצים, הן בבניית הבתים הראשונים והן בהכנת כלי העבודה; ללא עצים לא היה לנו חומר בעירה, ובלי עצים לבעירה אין לנו חרושת ברזל כי אין היתוך של מתכות כמו ברזל וארד, כלומר אין לנו טכנולוגיה, אין פיסול ברונזה וכנראה גם לא פיסול אבן כפי שהוא מוכר לנו, אין לנו ספינות,  ואין גילוי אמריקה. בלי עצים אין ניו יורק, למשל, זו עובדה. בלי עצים לא היתה ציביליזציה – בלי עצים (במיוחד שְׁבַטְבַּט מתור הקַרְבּוֹן, לפני כ-300 מיליון שנה), אין פחם ואין מהפכה תעשייתית. אין כינור, צ'לו, פסנתר.
• ואולי חשוב מאוד לענייננו, כאן במוזיאון: בלי עצים לא היה נייר. לא היו רישומים. יתרה מזה: כולנו יודעים שבלי עצים אין נשימה. אבל לא רק החמצן שאנו נושמים באטמוספרה לא יהיה בלי עצים; הסיבה היחידה שיש לנו ידיים כל כך יעילות וגמישות – אכן, ידיים שיכולות להחזיק מכחול ולצייר! – היא שאבות-אבותינו בילו כ-80 מיליון שנה על עצים ואחזו בענפים. חיים על עצים פיתחו את כף היד האנושית, ואת תיאום העין-יד שהכרחי לחיים בצמרות כמו לציור ולרישום, כשקופצים מענף לענף. יש קשר הכרחי, במילים אחרות, בין עצים וציור.

 2. מהו ריאליזם בציור של עץ?

אם לסכם, מציאותו של עץ רחוקה מלהסתכם בדימוי חיצוני-חזיתי של עץ – גזע, צמרת. עץ אינו מה שאנו רואים כעץ, ואין כאן מטפיזיקה כלל. זוהי עובדה. מה שאנו תופסים בדימוי שגרתי כ"עץ" אינו אלא קצה הקרחון. רב הנסתר על הנגלה, ככל שמדובר בעץ. כלומר, על מנת לצייר עץ שיש לו התכוונות ריאליסטית הצייר חייב למצוא דרכים להביע לפחות חלק מהלא-נראה של העץ. שוב, "לא נראה" לא כמושג מטפיזי, אלא "לא נראה" במובן עובדתי של מים פנימיים עולים, במובן של שורשים, במובן של תולעים, במובן של זמן עתיק, במובן של חמצן ונשימה אנושיים, ועוד. כמובן שאי אפשר להביע את הכול, ובמובן זה לא ייתכן תיאור הולם של עץ, ושל שום דבר. אבל עץ שנובע מהתבוננות תמימה של "גזע-ענפים-עלים-פרי" לא יכול להיות עץ ריאליסטי, אלא עץ נאיבי. כלומר, דימוי תמים ופשוט – ולכן גם קל יותר לעיבוד – של עץ. הציורים הפוטו-ריאליסטיים של עץ צריכים למעשה להשתייך למסורת של הציור הנאיבי. אין לי שום בעיה עם מבט תמים ועם נאיביות, והם יכולים לייצר דברים רבי יופי, אבל ריאליזם זה לא.

השאלה היא האם העץ המצויר מצליח להצביע לפחות לכיוון המציאות של העץ, או לא. אני חושב ששני הזוכים שלנו מצליחים בכך. עתה אעבור לחלק האחרון של הרצאתי, ואנסה להראות כיצד מצליחים סיגל ואלדר לצייר עצים שיש בהם הדהודים ואיכויות בלתי נראות. לכן אלו לא ציורים ריאליסטיים או פיגורטיביים (כפי שמונחים אלו נתפסים בדיבור על אמנות כיום). בהכללה אפשר לומר, שהציורים של סיגל אינם פיגורטיביים מפני שהם עוסקים לא בצורה כשֵם-עצם, אלא בתהליך של הצרנה, של השתנות, כלומר מנסים לתפוס בדיוק את ההפך מצורה קבועה; וציוריו של אלדר אינם ריאליסטיים מפני שהם עסוקים במציאות נסתרת ובזיקות בין הדברים יותר מאשר במציאות חיצונית, צילומית, של דבר כפי שהוא נראה.

קו המחשבה בדוגמאות להלן יהיה תמיד: איך הצייר, או הציירת, הצליח לתאר עץ לא רק מבחינת המראה התמים שלו, אלא לומר משהו על הצד הנסתר שלו, שהוא חלק ממציאותו של העץ.

אתחיל מציור של אלדר, ובו מטוס ועצים.

בציור הזה אפשר לראות בקלות כיצד העץ מקבל את משמעותו מהמטוס. ראשית, צורתם דומה, והעלווה שברקע מחקה את צורת המטוס הכללית. כלומר, בעזרת המטוס אלדר רואה את החיבור שיש בעץ בין קרקע ושמים. הציור הזה רומז לכך שעץ הוא מעין מטוס מקורקע, יצור שמימי שמחובר לאדמה. הכחול שבבטן-המטוס נותן לו מין עילוי סמלי ומושך אותו אל השמַים. ענייננו כאן בעצים, והם הופכים למשהו שמצד אחד מחובר לאדמה, אבל יש לו יכולת המראה. זו המטפורה הבסיסית של הציור: עץ לקראת המראה. זה לא ציור שעוסק בצורה, בפיגורה – העצים הם רק כתם, ובוודאי שאינם מתוארים באופן ריאליסטי. אבל אפשר לחוש את השאיפה שלהם מהאדמה אל השמים. ואם אנחנו אמורים לשבת במטוס הזה הרי שהתנועה הזו מוצעת גם לנו. אפשר לומר שהציור עצמו שואף להיות מטוס, או עץ – שימו לב ל"עיניים" שבחלונות.

והנה ציור של סיגל צברי:

גם כאן, הציור אינו עוסק בצורה, בפיגורה. לא שאין צורה, אבל הציור חותר תחת המובן-מאליו של ציור שאמור להקפיא צורה, והוא מנסה לראות את ההצרנה, את התהליך שבו צורה כל הזמן מתגבשת ונעלמת, מופיעה ונמוגה. זה ממש ההפך מה"פיגורטיבי" ששואף לצורה אובייקטיבית. לא רק שהציור מתאר כמה שלבים של תפוח, מניצן, לפרח, לפרי בשל, לפרי מרקיב, הוא מתאר כמה שלבים של ציור – מבד מכוסה שכבת בסיס וכמעט עירום – עירום כנבט – לסקיצה, לציור הכנה, לציור מוגמר, ועוד כמה שלבי ביניים. אין אף תפוח שנראה ככה, אבל הציור הוא ריאליסטי בעיקר מכיוון שהוא תופס את מעגל הקיום של התפוח, ולא פחות חשוב, הוא מבין את הקשר של חיי הציירת למעגל הזה. היא בעצמה צומחת כמו התפוח, משתנה כציירת כמותו. הריאליזם כאן אינו עניין של הנראה לעין, אלא של מה שקורה בין רגע לרגע; ואפשר לחוש בקלות את הגורמים שפועלים כאן מעבר לעץ, את החיידקים שנמצאים שם ומרקיבים את הפרי; את השמש שנמצאת שם ומעוררת את הפרח להיפתח; את הגרביטציה שמושכת את הפרי וכנגדה העץ צומח; את הזמן בו לא היה תפוח אלא רק אפשרות שלו (האפשרות מתבטאת ברישום).

בציור אחר של אלדר, מברלין,

אפשר לראות כיצד העצים, שוב, אם יש להם ערך, הרי זה לא בגלל הצורה הריאליסטית שלהם. הם כתמים, עצים "לא נראים ככה". הציור תופס לא "צורה", אלא זיקות: שלושה עצים בשמאל מול שלושה אנשים שאולי מביטים בהם מדברים על הקשר בין אדם ועץ, שהוא כמעט קשר של סגידה "חילונית" ; כתם-ראש של האיש שכורע במרכז מחובר לכתם-עץ, והצמרת "מסתירה" מחשבות בגלל הקשר הזה, העץ הופך להיות משהו נבון, כמו שתיארנו קודם; אדם מחובר לצמרת (בערך בשליש הציור, מימין) ומהווה מ עין גזע בעבורו – ועץ מתמזג בדופן של בית, כך שלא ברור היכן נגמר העולם האנושי והיכן מתחיל עולם העץ. הריאליזם שיש בתמונה הזו קשור לזיקה הסמויה שבין אדם ועץ, ולא לצורת העץ הנראית לעין. בכלל, כל האנשים נראים כאילו באו לפגוש את העצים בפארק, כמו שתי קבוצות כדורגל שעולות זו מול זו על רחבת הדשא.

הנה עוד ציור של סיגל (והערות בקיצור נמרץ):

בשמאל: ענן-ענף. החיבור בין העץ למים שבשמים (עננים), שהם בעצמם בזיקה לשמש והלאה ממנה;

ימין למטה: עבר / עתיד של תפוח (=צבעי הירוק / אדום).

רישום נוגע בציור במרכז, כלומר ה"הכנה" וה"הגשמה" מתערבבות (ה"לפני" וה"אחרי"). ענף במרכז שמכיל בתוכו הן ציור והן רישום – הערה יפהפייה על מהותו של רישום ההכנה, המצמיח מתוכו ציור;

תפוח רקוב (שלישי מלמטה בפינה הימנית התחתונה): פְּרי-פָּנים (דיוקן עצמי) המצטט ציור (פרסקו של מזצ'ו, שתלוי בסטודיו של סיגל, ראו את אלכסוני הפרי מול הגבות ורמטי המצח של מזצ'ו ושל סיגל): נשמה של תפוח כמו של אדם; סיגל רואה את התפוח שמגורש מגן-עדן אל "בזיעת אפיך" ואל "בעצב תלדי בנים (=תפוחים)", ולא רק את חווה המגורשת.

אסיים בדבריו של אנרי מאטיס, שמזכיר, ולא במפתיע, את אמני המזרח הרחוק כשהוא מדבר על עצים. אשתמש כרקע לדבריו בציור של ענף עץ פורח מאת הצייר הסיני בן המאה ה-14 זוּ פוּלֵיי, שהוא אחד הציורים הגדולים המוכרים לי – רוחבו כשני מטרים, והוא תלוי בוושינגטון. לחצו פעם ועוד פעם להגדלה – זה כדאי.

וכך כותב מאטיס, ב-1942:[6]

…יש שתי דרכים לתאר עץ. האחת, באמצעות רישום-חיקוי, כמו זה שמלמדים באירופה בבתי הספר לרישום, והשנייה, באמצעות הרגש המתעורר בך בשעה שאתה מתקרב אל העץ ומתבונן בו ממושכות, כמו אצל אמני המזרח הרחוק… סיפרו לי שהמורים הסינים אומרים לתלמידיהם: 'כאשר אתם מציירים עץ, הַרגישו שאתם עולים יחד איתו, כאשר אתם מתחילים מלמטה'.

"הדיוק והאמת לא חד הם".

ברישום האחרון שאציג היום, עץ שרשמה סיגל צברי מגיל 15, מסתכם מה שרציתי לומר על מציאותו של עץ. את השורשים הנסתרים היא פותרת ברמיזה למטה, אל החלק הריק של הדף. יש שם שרטוטים עדינים של שורשים, דקים כמו נימים בגוף. והשילוב שלהם עם הריקות אינו מתאר אלא מצביע, פותח את עינינו אל הממד הנסתר. העץ הזה חורג שוב ושוב מגבולות הפורמט, יוצא אל העולם, אל השמש, אל הרוח, אל האטמוספרה, אלינו. הצמיחה שלו היא, בעיקרון, אינסופית לרוחב. אין לו גבול ברור, ולעץ ריאליסטי אין גבול. העץ הזה, כמו העצים שמאטיס מדבר עליהם, עולה, ויש תחושה של עליה לאין קץ, של נשימה שמזקיפה אותך. אנו "עולים יחד איתו", כדברי מאטיס. הדף הישן שרשמה עליו סיגל מלא כבר כתמי חלודה שהזמן גרם. ובאיזה אופן מוזר, הם משתלבים היטב ברישום, לא מפריעים לו, כמו זרעים או נבגים, נושאים של זמן שהאמנות יכולה לו – העץ הזה עדיין צומח ולכן החלודה שהצטברה על הנייר אינה מהווה הפרעה.

זוהי, אולי, התשובה העקרונית לשאלתי: מהו עץ ריאליסטי? עץ חי.

 סיגל, אלדר, וגם דוד ניפּוֹ, הזוכה החדש בפרס, אני מברך אתכם.

---