לפעמים הדברים שכתובים בספרים דולפים החוצה אל המציאות שמסביבם. אדם כותב על אהובה בדויה ופוגש אותה אחרי כמה ימים בהשקת הספר. הוא מספר לה את זה, היא לא מאמינה לו, חושבת שזה טריק של חיזור; מישהו כותב על זכיה גדולה בפיס ואחרי כמה ימים מפסיד את כל כספו.

דבר דומה קרה עם הספר החדש בסדרת ספרי השירה של "הליקון" – ספרו של עדי עסיס, "ילד". השליש הראשון של הספר הוא מחזור שירה שעניינו בני זוג וילד שמסרב לבוא. יש זריקות, וטיפולים, והפלה היא תמיד הפחד. המציאות הזו יכולה להסביר גם את המבנה של המחזור הזה, מעין גישושים שיריים שכל אחד מהם מגיע ממקום אחר, בטון מעט שונה, פעם כך ופעם אחרת, פעם בארה"ב ופעם פה, כמהמר שמנסה בכל פעם מספר אחר על הרולטה.

והנה, הספר הודפס לפני כשבועיים. ציפיתי לעותקים הראשונים, אבל לידתו הראשונה של הספר היתה לידת הפלה. כל עטיפות המהדורה הראשונה הודבקו באופן שגוי, והיה צורך להדפיס את הכול מהתחלה. לקח לי קצת זמן להבין למה הידיעה על הדבק השגוי מטרידה אותי יותר מהסביר. זו הייתה תקלה טכנית סימבולית. הרי הרפיפוּת, חשבתי, הרי על זה בדיוק השליש הראשון של הספר. מה שאנו קוראים בדיבור היומיומי היריון ש"נתפס" או לא. מכונות הכריכייה עשו לספר ג'סטה אופראית. הם יצרו לו רחם ההולם את תוכנו. משל למה הדבר דומה, לספר על כסף שהיה נעטף, בטעות, בשטרות גדולים.

*

בַּחֲלוֹמִי אַתָּה

תִּינֹקֶת

מְלֻפֶּפֶת סָדִין

עַל מִטַּת בֵּית חוֹלִים,

שְׂעָרָהּ שָׁחוֹר מְקֻרְזָל

הַקִּירוֹת עֲרֻמִּים, שֶׁמֶשׁ

לְבָנָה

*

יש בספר של עדי עסיס עוד שני חלקים. החלק השני הופך לגמרי את הפואטיקה של הראשון. אם הראשון הוא מהוסס ומתייחס ל"סיפור" של ילד ממשי-נעדר (שככל שהוא נעדר הולכים ואוהבים אותו יותר – הוריו שלא יהיו אך גם הקוראים) הרי שהחלק השני מגשים את היעדרו של הילד בכך שהוא מציג תודעה "ילדית" קיימת של משורר. אין להבין את "ילדית" כפשוטו – הכוונה לפריעה של התודעה, שיש לה ניחוח ניאו-דאדאיסטי, פריעה שמחברת בעיקר, שוב ושוב, בין שדות ועולמות רחוקים. הנה הוא שוב, גיבורנו הדבק. אם בשיר שצוטט קודם, מהחלק הראשון, מודגש בעיקר הפער בין הסדין לשמש הלבנה (בין שני הלבנים, כמין מקף מקורזל עבה שאינו מחבּר דבר – השיער השחור), בין הזָכר של "אתה" לחלום על תינוקת – הרי שבחלק השני חיבור הוא שם המשחק. כך זה מתחיל (אני מביא רק שני בתים):

*

הַיָּרֵחַ קָרוֹב קָשֶׁה שֶׁל הָרוּחַ

חָסֵר אֶת הָאֶצְבָּעוֹת

הַמְרַסְּנוֹת סוּסִים עַל סַף הַיּוֹם

*

לָכֵן מְלַוָּה נְקִישַׁת פְּרָסוֹת

אֶת הַשֶּׁמֶשׁ הַנִּגְרֶרֶת

בְּמַחֲצִית הַגֹּבַהּ לַשָּׁמַיִם

*

שם המחזור הוא "הירח קרוב". הירח קרוב של הרוח? למה? זה פשוט: בגלל האור. וגם בגלל האותיות. י-ר-ח לצד ר-ו-ח, ההבדל הוא חצי ו'. הירח הוא רוח (הן במובן של wind והן spirit) מוצקה יותר, שיש לה נראוּת פיזיקלית שאפשר למדוד. אפשר לומר שכל דבר הוא קרוב קשה של הרוח, כלומר כל דבר מוחשי בעולם (צנון, פיל, אבן, כוכב), והשיר עצמו אינו יוצא דופן. בעולם של החלק השני סוסי השמש דוהרים ברקיע. למה? שוב, זה פשוט: חִשבו על השמש כשעון גדול, ועל הפרסות כתקתוק של השעון הזה. מתואר כאן הזמן. הסוסים דוהרים לצד השמש כי הירח לא אחז במושכותיהם. הכול – הירח, השמש, הסוסים, הזמן, האצבעות – מתאחדים, נדבקים.

"המילה דאדא מבטאת את היחס הפרימיטיבי ביותר למציאות הסובבת" (ר' הולזנבק, "המניפסט הדאדאיסטי", 1918, תרגם דוד וינפלד, בתוך בנימין הרשב [עורך], "מניפסטים של מודרניזם", כרמל 2001). יחס פרימיטיבי כזה הוא יחס שבו המתייחס אינו מהסס להשתמש בכמויות עודפות של דבק בהביטו במציאות.

החלק השלישי בספר, שלטעמי הפרטי הוא היפה מכולם, נולד בפייסבוק, כסטטוסים. אלו שירים בפרוזה. הוא מחבר לפעמים בין הביוגרפי והכאוב של חלק א' ובין הדאדא הפרוע של חלק ב'. כשקראתי את הקטע הזה חשתי צמרמורת:

*

היא נשענת לאחור, אומרת שאני מרוחק. אני מתבונן בנעליים השחורות המבריקות שלה. מחפש השתקפות. אבל היא מצביעה לכיוון החלון. ילד מכוסה אבק יושב שם על מזגן גדול, ישן, אפור. מרוחק, היא אומרת שוב: רחוק כזה.

*

אולי מיותר להעיר על זה, אבל שימו לב איך מהריחוק הביוגרפי, דרך המבט במראה המעוותת של הנעליים, נולד החיזיון הזה, הילד על המזגן. המשפט המסיים – על מי הוא מוסב, על הילד המתקרר על המזגן? על המשורר? איך דווקא בחיווי על הריחוק נוצרת עמימות שמחברת בין שני הילדים הללו?

תגובה אחת בנושא “דבק (מילה על עדי עסיס)

סגור לתגובות.