עוד

קנלטו, קפריצ'ו: כנסיה עגולה מכוסה כיפה, המאה ה-18, המוזיאון לאמנות, ווסטר (Worcester), מסצ'וסטס, ארה"ב

המיוחד במוזיאונים הקטנים יותר הוא שלא מרבים לצלם את העבודות שבאוספיהם, וכניסה אליהם היא לפעמים כניסה רעננה לגמרי, אל ציורים פחות איקוניים של ציירים גדולים, ואל ציורים של ציירים דחויים. מעבר לכך, הגודל הסביר של המוזיאונים הללו, שלא שוכנים בארמונות אלא בבתי מידות קטנים יותר, מאפשר היכרות לא מטביעה עם האוסף. יש מוזיאונים כאלה, למשל, בבודפשט (המוזיאון לאמנות) או במדריד (תיסן). היום מצאתי את עצמי במוזיאון לאמנות של ווסטר, עיר השוכנת כשעת נסיעה מערבית לבוסטון. המקום מלא אוצרות מנצנצים, נפלאים. שבר תבליט קיר אשורי, ראש מצרי, קערית סינית… הכול במידת אדם.  בינתיים אכתוב קצת על ציור קטן של קנלטו, צייר שרק לשמע שמו חולפת בי צמרמורת, ששוכן כאן.

אולי צריך רק להצביע. עוד ועוד פרטים ההופכים לשלמות של רגע מלא דיוק. שרידי מבנה עתיק, אדם מאחוריהם, חולף כמותם בזמן, נשען לרגע על כותרת של עמוד, לצדו עמוד בהיר שנפל, הצמחייה כבר מכסה אותו כמו גלים את הספינה הטרופה; הלאה משם – עמוד נוסף, כמו מין גזע-אבן [וכמה דומה עמוד החורבה למבנה הכללי של הכנסייה הבנויה – הדגם המקיף, החור במרכז! – הווה ועבר מדברים) הקורא לענפים הירוקים שמעליו; הקיר הוורדרד, בעזרת פסל של חיה בפינה, שואג דרך הצלב אל העננים שבפינה הימנית העליונה שצבעם כמעט כצבעו; שני אנשים, "תאומים", משוחחים במרכז, ממש כמו שני ברושים בשמאל ושני צריחים דקים ורחוקים יותר – איננו שומעים לא את שיחת אלה ולא את שיחת אלה; כל מיני מוטות דוקרים את השמַים כמו בתפילה – אישה, האיש הנ"ל, עמוד דק ודרמטי כמו סולו כינור שאין לו סוף, צלב; אניצי צמיחה מבצבצים מהכיפה הרחבה כמו שיער מראשו של קירח; עיגול גדול, מרהיב, הפונה אלינו ועליו ציור שאינו שונה כל כך מפרט הציור של שתי הנשים שלמרגלות התורן (מוט האישה היושבת למרגלות התורן, אולי מוט הליכה, מול התורן עצמו, פרודיה קטנה שנועדה רק לעינינו) – כמו "זוּם אין" שקיים שם לעיני כל, אלא שהוא היה קיים לפני ששתי הנשים האלה התיישבו ממול. ועוד ועוד, עוד הוא שם המשחק. העוד הגדול של כל רגע במציאות, אגבי ככל שיהיה. זו כנסייה בדויה, אבל מה שרואים כאן הוא את התפילה שנערכת מחוץ לה, כלומר את התפילה שבחלל הכנסייה הנמצא מחוץ לקירותיה, הכנסייה הגדולה ששמה – העולם.