ילד שלומד לרשום (עקדת יצחק בבוסטון)

abraham-s-sacrifice-1655

רמברנדט, 1655, עקדת יצחק, תחריט, Museum of Fine Arts, בוסטון

נסעתי לבוסטון כדי לראות תערוכה חדשה של אקוורלים של ג'ון סינגר סרג'נט. יש בתערוכה עשרות רבות של עבודות וירטואוזיות, אבל להפתעתי נותרתי אדיש לשפע הגוונים המסחרר. כל תמונה שָם היא תיעוד של רגע של התרוממות רוח, אולי של אושר, אבל בכמויות כאלה הכול הופך למין שדה עצום של פרחים ברוח. המוזיאון חיבר חנות מוצרים נלווים לתערוכה והתור משתרך וארוך. צעיפים, מטריות, מטפחות, פנקסים. נסוגותי משם. מצאתי את עצמי במסדרון, בדרך לאפריקה, שעבורי היא תמיד חוף המבטחים בכל מוזיאון לאמנות. במסדרון היו כמה הדפסים של רמברנדט.

בבת אחת הצבע נעלם. הווירטואוזיות מקבלת כאן עומק אחד מפני שיש לה גם מגבלות וכישלונות. אצל סרג'נט לא מצאתי שום כישלון. הכול היה מוצלח כל כך. איני אירוני בכלל, זה מעורר הערכה עמוקה, שהיד יכול לעשות הכול, ממש הכול, עם מכחולים וצבעים. אצל רמברנדט יש משהו אחר. לא הקלילות של מכחול צבעי המים אלא הכובד של החרט החורץ בלוח הנחושת. הצרימה. הפרק הראשון בספר של אריך אוארבך "מימזיס" יכול להסביר את זה. לא אכנס לכל הפרטים. אוארבך מתאר שני סוגים של תיאור סיפורי, האחד מופתו הוא הומרוס והשני עקדת יצחק. נזכרתי באוארבך מול אחד התחריטים של רמברנדט, שראיתי בעבר עותק אחר שלו. זו עקדת יצחק. אוארבך מדבר על סוג העומק האפל, החסר, שיש בסיפור העקידה. התיאור אינו מצוי בחלון הראווה, אינו מוסר תיאור שלם ומפורט, אלא קרעים. הרוב לא נאמר, אולי מפני שלא יודעים, אולי מפני שמסוכן לומר, אולי מפני שאין מילים טובות. התוצאה היא שהקורא חייב לצעוד צעד קדימה אל היצירה ולדחוף את ראשו במרווח הצר שבין סורגיהּ. כמו אדם חופשי המתאמץ להיכנס לצינוק. אצל הומרוס אפשר להישען אחורה בכורסה והמידע יבוא אליך. אצל הומרוס לא ייתכן דבר משמעותי שלא ייאמר, ולרוב בהרחבה. האפקט החיצוני של היצירה ידהים אותך אולי בעושר שלו. סיפור העקדה הוא סיפור עני, בד קרוע, כמעט בלואי סחבות של טקסט. וכדאי לקרוא גם את ספרו של גלילי שחר "שארית ההתגלות" הנוגע וקורא באוארבך.

לא מפתיע שרמברנדט צייר הרבה את סיפורי המקרא. יש משהו בפואטיקה שלו שדומה לאופן שאוארבך מתאר את הפואטיקה של המְספרים המקראיים. אל התחריט "עקדת יצחק" אנו נכנסים כשהמלאך כבר שם, עם אברהם ויצחק. יש מאבק, מתח שרירים. הוא חי על הנייר. הדבר הראשון שאני מבחין בו היא כף רגל, שלא זכרתי, שמבצבצת מתחת מרפקו השמאלי של אברהם. זוהי כף רגלו של המלאך. זה כל כך מרגש. אבל מדוע? אולי כי רמברנדט יוצר ניגוד בין היד הממהרת לשחוט ובין הרגל הממהרת לבלום את השחיטה. הן נפגשות כאילו בגוף אחד, כמו שני רצונות סותרים של אדם אחד ויחיד, כמו שני תמרורים מנוגדים בצומת דרכים.

ערבוב הגופים ממשיך ביד השנייה, הימנית. במבט ראשון נראה כאילו יד המלאך ממשיכה ומכסה את פניו של יצחק, אבל בעצם יד המלאך אוחזת בידו של אברהם, והיא המכסה את פני הילד. האם היה זה המלאך שהסיט את ידו של אברהם כדי שיכסה את פני יצחק? ולמה? כדי שיצחק לא יראה את הסכין? כדי שלא יראה את המלאך ויחשוב כי אביו הוא שהחליט שלא לשחוט, ללא התערבות חיצונית? האם היה כיסוי הפנים רעיון של אברהם?

הפעולה גלויה לעין – יד אוחזת יד – אבל לא ברור לגמרי מה מתרחש שם. יש בחזה של אברהם, בבגד, מין חריץ, שכמו דוקר את יצחק בראשו. שני עיגולים קטנים משני צדי ה"דוקרן" הזה מהדהדים את שתי עיני האב, הגלויות אך אפלות, כמו עיוורות, ואת שתי עיני הבן, שהאב כמו מעוור, אולי מתוך חמלה, אולי מכוח ידו של המלאך. המלאך, לפי מבט זה, אינו מסתפק בבלימת היד האוחזת בסכין, אלא טורח גם ללמד את אברהם כיצד, במחווה אחת, ללטף את פני בנו ולהסתיר ממנו את מה שקורה. אבל נראה שיצחק אינו חש ברכּות, ופיו פתוח בעווית קשה.

הבד כמו זורם מחזהו של יצחק למטה, אל האגן. כאילו כל הגוף יוצא מהחזה כמו מפל. זה בלי ספק רשום כך במתכוון. ראו איך קצה הבד גולש ונוגע בקצה האגן. והאגן הזה, שצורתו פרסה, כמו מסמל את קו העלילה: התקדמות, אל המקום הגבוה, ואז, ברגע האחרון, שינוי כיוון ונסיגה.

נדן המאכלת כמו תקוע בבד-דם הניגר. יש כאן שתי הסטות (מטונימיות): לא החרב אלא הנדן; לא הדם אלא האריג. ההסטה הכפולה מזעזעת דווקא בגלל ההרחקה מהתיאור הריאליסטי ("מאכלת תקועה בבשר"). דווקא הניסיון שלא לומר ולהראות ישירות, להעלים את הפעולה האיומה, הוא ההישג המדהים כאן. השוו לשלל החרבות והרמחים התקועים, in your face, אצל הומרוס. כאן, המאכלת כמעט תקועה במין כתם אפל, כמו תהום פעורה ברקיע. על ידי הפחתה של הביטוי הישיר – מאכלת בבשר ילד – והמרתה במשהו מופשט ו"לא מזיק" – מאכלת תקועה בכתם של חושך – רמברנדט יוצר הדהוד שאי אפשר לבלום, מין פעמון שענבלו המאכלת ופעמונו – האפֵלה.

הדרמה של התחריט הזה אינה רק בדמויות אלא בעבודת החרט. קשה לתאר את זה, אבל התמונה הופכת לנושמת ורוטטת מפני שנדמה שהאמן לא נצמד לסגנון אחד בכל משטח הלוח (שהוא אגב, מאוד קטן). כל הטווח חי כאן, מנייר לבן ועד אפלה, מקו וירטואוזי בוטח בכנף המלאך ועד רישום כמעט רועד ביד ימין של יצחק. איזו גאונות פשוטה – לרשום את הקורבן-הילד ביד של וירטואוז רועד, מבוהל, כמעט כמו ילד שרושם, שלומד לרשום.

האיל בקושי נראה. הוא קטן וצמוד ל"שפיץ" של הכנף הימנית. רמברנדט כמו מעיר הערכת עריכה לכותב התנ"ך, לפיה האיל, שאמור לפתור את הדרמה הזאת, אינו פותר דבר. רמברנדט נאמן למקור, אבל מקטין את האיל ומחשיך אותו, כדי לא להסיט את תשומת הלב מהעיקר. לא לתת ל"סוף הטוב" להאפיל באפקט שלו על ה"אמצע הרע".

ובמעין אלכסון מהאיל, ישנו החמור. והוא מפנה את התחת אלינו. תחת של חמור – ומלאך. כמו הכלב המשתין על מקדש בודהיסטי באחד הקואנים. שתי אוזני החמור – שתי כנפי המלאך. החמור מחכה. אולי מסמן את הדרך הביתה – הדרך הנכונה.

8 מחשבות על “ילד שלומד לרשום (עקדת יצחק בבוסטון)

  1. החוויה היא כאילו קראת בציור, קריאה פרוזאית, פרט אחר פרט.
    לגבי תערוכת האקוורלים, האם זו תוצאה של אוצרות לא טובה או שגם הציורים לבדם עמוסים מדי? או שזה בכלל הלך הרוח של הצופה? 🙂

    1. זה קצת מהכול. ודאי שזה נוגע להעדפות של הצופה. אולי הן "זרות", כי אולי אני מעדיף משהו שאפשר לכתוב עליו כמו על רמברנדט ולא משהו שעובד יותר על היקסמות לא מילולית כמו סרג'נט. אבל זה גם התלייה – כלומר התלייה בסדר גמור אבל הרצון הזה להציג תערוכת ענק מכשיל את היכולת לפגוש את הצייר. אני חושב ששלושה, אולי חמישה אקוורלים כאלה היו עובדים לגמרי אחרת.

  2. וישנה גם קרן האור האלכסונית הבוקעת מן הענן מימין ומתחברת אל אחד מזרדי המדורה, וכאילו מפרידה באופן מוחלט בין הטריטוריה של היד עם המאכלת לטריטוריה של יצחק.

סגור לתגובות.