מעוף. למחרת חג ההודיה

יש בשיקגו, בקצה אחד המסדרונות, ציור של קוטאן, ובו ארבעה עופות מתים תלויים במזווה חשוך. הם תלויים במקורותיהם כך שפניהם פונים אל גבול התמונה העליון. ועוד יש שם ירקות ופרי, תלויים גם הם, וחשבתי בעוברי שם, שזה שהוא תלה אותם כשרגליהם למטה מאפשר להם לעוף כביכול אל מִחוץ, אולי מֵעֵבֶר, לציור; ושבזה שהוא נתן עלים פרושׂים לפרי הזה (חבוש) בשמאל הוא מאפשר לפרי כמו להזדהות עם העופות האומללים, לתת לפרי לפרוש כנפיים בשבילם, להיות כמעט-ציפור, כמעט-לעוף, ולמרות שהם קשורים היטב, ומכבידים עליהם הגרביטציה (אף היא "קשר") והמוות, עוד יש להם סיכוי, אמנם רק בציור, אולי זה לא שווה הרבה – וכך גם הפרי הגדול שבמרכז, אולי מלון, חתוך וכמו נפרש, כלומר הופך לזוג כנפיים כבדות בעצמו למרות שהוא רחוק מתעופה, אפילו כמו צב לזחול אינו יכול, הרי סכין מתכת חותכת בו שם, שוב ושוב, למרות שלא רואים את הסכין. וגורלו של הפרי הזה מתרמז, היה נדמה לי לרגע, בדמות הכרוב, שהוא כמו מלאך נְבול כנפיים ועצוב בלי די, גרוטאת מלאך ירוק נכלם, פרודיה ענקית של פרח שבמקום גבעול תקעו לו חוט, ובמקום שמש – שום דבר, כמה רחוק מן הכרובים שבתנ"ך שכה יראנו מהם בילדותנו. אחרי שניסיונו לדאות משם, לעוף מהמסגרת החשוכה הזאת אל סוג קיוּם אחֵר כשל, כדור-פורח עשוי ברזל שכמותו, הוא נגלה ככרוב ולא יותר, כמו ספר שהופכים והוא נושר ומתרפט והמילים נושרות ממנו כמו סיד במקלחון; והוא (הכרוב) רואה בבן דמותו לגודל ולצורה, אותו מלון, אם זה אכן מלון, את עתידו הוודאִי, שהוא חיתוך ואכילה: יש פה גדול והוא ממתין להם. וגם כל הציור הזה הוא פה כזה, כל המסגרת היא שפתיים רבועות, והאפלה הזאת היא לוע בעצמה, אלא שבניגוד ללוע אמיתי היא לעולם תהיה פתוחה.

*

שיקגו, נובמבר 2013, למחרת חג ההודיה