פובי דה שוואן, אטיוד של אישה ישנה, 1867

השילוב בין השאלה התמהה "מה זה" לבין הבנה פשוטה של מה זה פועל שוב ושוב ביצירות אמנות טובות. ההבדל בין מה שממשיך לחיות מכוח עצמו הוא באפשרות לשמר את המשך התהליך, כך שהשאלה והתשובה האלו נותרות כמו מראָה מול מראָה. מכאן תחושת האור המתמיד הבוקע מכמה יצירות, כטחנת רוח שלעולם תישוב בה רוח. ביצירות פחות משמעותיות יש שאלה, והתשובה גומרת את העניין, היא באמת תשובה. הרישום הזה, של פּוּבִי דה שָוואן, 1867, התלוי בחדר הרישומים במכון לאמנות בשיקגו, הוא הדהוד כזה. בתחילה זאת צורה, או כמה צורות, אחר כך זאת אישה עירומה שוכבת, אחר כך זאת אישה עירומה על כורסה. אבל אז חוזרת השאלה, מה זה. איזה עירום מוזר. העניין הוא כמובן ההסתר. הסתר פנים פשוטו כמשמעו. אין צורך בזינוק אל איזו מיסטיקה. מסעד הכורסה מסתיר את הפנים, ומשבש את האוריינטציה של הכרת הגוף. לא רק הפנים, אלא גם הישבן והחזה, הגוף הזה הוא בבת אחת גלוי ומופקר למבט, אך גם חבוי לחלוטין. היא כמעט מתחפרת שם, ישֵנה. הרישום הזה מראֶה את עולמם של הישֵנים, שאי אפשר לציירו מבפנים, רק מצדה החיצון של הדלת. איך עולם זה הוא מחילה היוצאת מן הגוף והולכת אל עומק, שספק אם אפשר לכנותו עומק, שהרי אין לו כל ממד. עמדתי שם, בחוץ היה קר, וחשתי את הקור הזה גם בחדר המוגן, ברכינה אל האישה הזאת, שאיני יודע מי היתה. ועלה בי בשיקגו שירו של גבריאל בלחסן "סדום", המדבר על שרירים שהם אוויר. ראיתי את האישה שם מגיחה מן הסדין בימין כפרפר מן הקליפה, וקורמת בשר, וכבר מיד נספגת במסעד שבשמאל, חיים שלמים כמו חולפים במסע רכבת מהיר, מכאן לשם, כמעט לידה ומוות בניד עפעף מהיר. כל הכורסה הזאת נפתחת כעלי כותרת של פרח טורף. כל עוד נביט לא ייסגרו המלתעות, אבל הרי לבסוף נקום ונלך הלאה. פחד של כורסה. וראיתי את הפינה הזאת שהוא רשם מתחת למרפקה, פינה שוברת, כמו מישהו המנסה לאחוז במרפקה של אהובה חולפת, הוא מנסה לאחוז בקו הישר שלו, בזווית הנפערת כמו כף יד, אבל רואה גם שהיא כבר נעה משם והלאה, רואה שהאחיזה אינה אפשרית לו. והוא אז מניח על הגוף את סימני הבוהק האלה, הקווים הלבנים המגושמים, הכבדים, אחרי כל העדינות הזאת של העיפרון השקדני, הרך. הלבן הופך שם לסופת שלגים מתקרבת שכמעט הורסת את הרישום, שגובלת ברצון לסמן איקס על הכול. בחוץ ירדו הטמפרטורות, יצאתי לשׂדרה, ירדתי במדרגות, הקפתי את הבניין, עליתי במדרגות, חזרתי פנימה, בהליכה נחפזת ניגשתי שוב אל הרישום.

2 תגובות בנושא “הזווית

  1. תודה דרור!
    נורית זרחי אמרה פעם שליצירת אמנות טובה יש תחתיות כפולות, כמו מזוודה. מאז אני מסתובבת עם המזוודה הזו, בעיקר בתערוכות, ויש לי כלי להבחין בין מהו ביטוי אישי כלשהו ליצירה שיש בה עוד ועוד ועוד.
    מה שכתבת מדבר עבורי על אותו עניין. עבודת אמנות שיש בה הקסם הזה, היא כמעט כמו אדם אהוב, מעניין שיש בו עוד ועוד וזה לא נגמר.

  2. דרור, כל פעם נפעמת מחדש איך אתה מצליח להעביר למרחקים, מגעי נשימות של עפרון בנייר, את
    תחושת הקור הלבן. תודה לך.

סגור לתגובות.