השקשוקה (מתיאס אנאר)

אני נמצא בעיצומה של קריאת הספר הכביר הזה, קריאת חובה, כמו שכתוב על כריכתו, במעשה תרגום (משה רון, מצרפתית) שהיה ודאי קשה מאוד, וכדרכם של מעשי תרגום גדולים יוצר נוסח עברי חדש, אפשרות חדשה של כתיבה בעברית. אפשר לדמות את הספר הזה, מעבר לכל המתואר בו, לזעקה אחת. כאילו אם נתרחק מהמוזיקה הספציפית נשמע מין "לאאאא" מתמשך. אבל בלי להגיד לא במפורש, רק על ידי התיאור, כלומר על ידי ההראיה הישירה הווירטואוזית. המדהים בספר הזה הוא שהזעקה היא רב-זמנית. הוא מונולוג של מעין מרגל, שנוסע כדי למכור סודות ב-300,000$, סודות על סוחרי נשק, חיילי מיליציה, מרגלים אחרים. הוא עצמו לא איזה צדיק אלא אדם שבא מתוך הטינופת. רב הזמניות של הזעקה משמעה שהוא עובר במרחב של איטליה ברכבת אבל גם נוסע במעלית בַּזְּמַן, למעלה ולמטה ובעיקר באלכסונים מרהיבים, וכך הופכת ההיסטוריה הרצחנית של "האזור", המזרח התיכון, הבלקן, אגן הים התיכון, אירופה, להתרחשות אחת בהווה שאינו נגמר. מישהו מאמין שם שהלבנונים הם הפניקים, וזה ההיגיון של הספר בתמצית. שלדי פיליו של חניבעל קבורים מתחת לרגלי חיילי נפוליאון, סרוונטס כחייל יורה בטורקים כשהמספר שותה כוס יין. מין ערימה של הכול, על ראש (או: מראש) של איש אחד, והקורא מוכנס לזה. זה כמו ספריית היסטוריה של אסונות ופשעים שהתמוטטה ברעידת אדמה, והספר הוא תנועת ההתמוטטות הזאת. הולנדי נאצי שנכלא בכלא בקהיר ושוכן בדירה של יהודים שגורשו מקהיר הוא דוגמה טובה לתנועה של הספר, שמקריסה (מלשון קריסה) מקומות וזמנים למין שקשוקה מצמררת וכתובה להפליא של ההיסטוריה של המרחב היחסית-קרוב לנו. יש הספר "מלחמה ומלחמה" של לסלו קרסנהורקאי, וזו היתה יכולה להיות גם הכותרת לספר הזה. אחרי שאתה קורא כמה עשרות עמודים של אנאר אתה נמלא כזאת עוינות לאלימות (אבל עוינות שמאוזנת על ידי כוח סיפורי קליל, דוהר ומענג), שהדבר האחרון שאתה רוצה לשמוע עליו הוא מלחמה או מבצע צבאי או משהו מעין זה. כמו בחילה ממחשבה על סוכריה אחרי אכילת שלוש עוגות קצפת בהיקף מלא. במקרה נתקלתי גם בסרטון הזה במהלך קריאת הספר, והוא גרם לי למחשבה. הבחור הזה שמנגן בוויולה מסרב לשרת בצבא לא בגלל שהוא לא מוכן, נגיד, להרוג מישהו, או להכות מישהו, או להפגיז שכונות. זה בכלל לא עולה על דעתו: מה שמטריד אותו הוא אקט שרוב האנשים היו תופסים כדבר "תמים" – לדרוש ממישהו אחר תעודת זהות. זהו. השפלה קלה יחסית. ואפשר להבין את העמדה הזאת בדיוק לאור המוזיקה שהוא מנגן והמלחינים שתמונותיהם תלויות מאחוריו: כאילו שמנקודת המבט של סוויטה של באך אפילו לעמוד במחסום ולדרוש תעודת זהות ממישהו שנתון לפיקוח שלך, ולכן נמצא כביכול בנחיתות ביחס אליך, הוא מעשה שלא ייעשה. מנקודת המבט של מתיאס אנאר הבעיה היא הרצחנות, לפעמים הרצחנות המשתוללת, שמלחמות מגיעות אליהן; מבחינת עומאר סעד לא צריך להגיע למצב שבו "קשה לדמיין את הצחנה שמפיצות חמש מאות ספינות על אוחזֵי המשוטים בכפייה, על המחלות, הטפילים והמזיקים שהן נושאות" אחרי ש"בתוך שתים-עשרה שעות 30,000 גוויות, כלומר למעלה מ-1,800 טונות של בשר ועצמות הצטרפו לדגים במים השקטים והתכולים" – כדי לסרב להשתתף בלוחמה. מבחינתו של סעד אפילו דיבור גס כלפי הזולת הוא חטא כלפי המוזיקה, או כלפי הרוח האנושית. הוא מעדיף לבלום הרבה לפני מצב שבו מישהו "סיפר לי איך הרג את בן-דודו, רב-טוראי בצבא, ברימון שזרק על הג'יפ שלו שהוביל תחמושת, [ו]שלושת נוסעיו הועפו באוויר בסילון אחד של בשר, מתכת ואש".

11 מחשבות על “השקשוקה (מתיאס אנאר)

  1. תודה, דרור. רוח דבריך קרובה מאוד למה שהרגשתי תוך כדי תרגום 518 עמודיו המדהימים של המונולוג הפנימי הזה (שהצטמצמו בעברית בכעשרים אחוז).

  2. נשמע מעולה, הקפצתי לראש רשימת הקריאה, תודה. מהדברים גם עולה דמיון מסוים לזבאלד, לא?

    לשם העדכון, עומאר סעד נמצא כעת בתקופת כליאה שניה, סך הכל 40 יום, וכנראה שצפויים לו עוד ימים רבים בכלא הצבאי. את המכתב המרשים שלו אפשר לקרוא כאן:
    http://www.newprofile.org/node/398

    אני חייב רק להסתייג מן הכשל הנוח-מדי הזה – מעין נקודת עיוורון של התרבות הגבוהה – ולפיו "מנקודת המבט של סוויטה של באך אפילו לעמוד במחסום ולדרוש תעודת זהות ממישהו שנתון לפיקוח שלך, ולכן נמצא כביכול בנחיתות ביחס אליך, הוא מעשה שלא ייעשה."

    נו, לא חסרים רוצחי המונים, או שרי ביטחון שיכורי כוח, שהתרגשו עד עומק ליבם מסוויטות של באך ומסונטות של מוצרט, ואף הפליאו לנגן אותן בפסנתר. הייתי אומר שמנקודת המבט של סוויטה של באך, הן הסבל והן שרירות הלב האנושיים הם שווי-ערך, כלומר שווי חוסר-ערך.

    1. לדעתי אין כל כשל. המוזיקה של באך מתנגדת לרצח. ודאי שלא מעודדת אותו. מוזיקה לא יכולה להיות "אדישה" (שוויון הערך שהזכרת). אם היא אדישה מדוע שהיא תפעל במישורים אחרים של חיינו? זה שפרט זה או אחר פעל בניגוד להמלצתה המפורשת, זה באשמתו, לא באשמתה. הרי אנשים גם לא תמיד פועלים על פי ציוויים מוסריים מפורשים יותר מפוגה של באך. כמובן שאני לא יכול להוכיח את זה, אבל הרי הוא בסרטון מדבר על זה בעצמו; לא לחינם בחר לנגן. הוא כמעט אומר שהוא מסרב בשם המוזיקה.

  3. דרור, המוזיקה לא מתנגדת לשום דבר ולא מתנגדת לשום דבר. זה *עומאר סעד* שמתנגד, וטוען שהוא עושה זאת בשמה, וזה אתה שמתנגד בשמו, שמתנגד בשמה. שניכם "מדבררים" אותה יפה מאד מן הצד ההומניסטי. הנקודה הפשוטה שלי היא שיש לה דוברים לא פחות רהוטים מן הצד הרצחני. "המלצתה המפורשת"? איפה בדיוק המוזיקה ממליצה לעשות כך או אחרת? מסוכן מאד הלך המחשבה הזה, כי הוא מעגן לא רק אותך אלא גם את יריביך. יש לא מעט השקפות של טוהר גזע שניזונות מכל מיני מיתוסים על "הטבע הבלתי מושחת" או "היופי הטהור", וקוראות גם בהם "המלצה מפורשת" להרחיק את היסודות הלא-טהורים. קל לפטור את זה כקשקוש; קשה יותר לראות שהטענה (שלך) כאילו הטבע או האמנות ממליצים בדיוק ההיפך היא תמונת הראי של אותו קשקוש.

    1. ברור שאדם הוא הפועל, למוזיקה אין רגליים. אבל אני משוכנע לגמרי שהמוזיקה הזאת לא יכולה להיות פסקול ראוי לעוול. זה שמישהו יכול לעוות את זה לא יכול למנוע ממני את הידיעה הוודאית שהמוזיקה של באך (למשל) נכתבה מתוך מניעים שמנוגדים לעוול, והיא פועלת לפחות עלי כך. כאמור, לוגית ברור שהצדק אתך, ואפשר לחשוב שסונטה לכינור של באך כמו זאת http://www.youtube.com/watch?v=etB8MAjNaz0 היא נייטרלית, כלומר שאתה יכול להאזין לה בריכוז ואז ללכת ולירות במישהו בהשראתה. אני כאמור לא יכול להוכיח את זה אבל אני לא מאמין בזה. שיש משהו בעדינות, בהתמשכות, בריכוז, בשבירות של המוזיקה הזו (כמובן שלא כל יצירה), שאם יתורגם בזהירות למונחים התנהגותיים לא יכול "לאפשר" כל התנהגות כתרגום תקף. כמובן שיש מוזיקה שאכן מאפשרת עוול והתלהמות. אני לא מאזין לה.

  4. "אני משוכנע לגמרי שהמוזיקה הזאת לא יכולה להיות פסקול ראוי לעוול."

    זאת הרמה להנחתה:
    http://www.haaretz.co.il/gallery/music/classicalmusic/.premium-1.2139165

    http://www.haaretz.co.il/gallery/1.1172773
    (שים לב – את באך הם דווקא אהבו)

    http://www.bterezin.org.il/120869/2012-04-19-%D7%A8%D7%A7%D7%95%D7%95%D7%99%D7%90%D7%9D-%D7%9C%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C-%D7%94%D7%99%D7%95%D7%9D

    "זה שמישהו יכול לעוות את זה…" – אוקיי, כלומר האמירה הראשונה מופרזת בעליל. המוזיקה הזאת יכולה גם יכולה להיות פסקול לעוול ("ראוי" או לא, מי יודע).

    "לא יכול למנוע ממני את הידיעה הוודאית שהמוזיקה של באך (למשל) נכתבה מתוך מניעים שמנוגדים לעוול,"

    בוא נשאיר בצד את "כוונות המחבר", עניין מפוקפק בוודאי גם בעיניך. האם המחבר של הרומן "הרוצחים" הוא בעל נטיות רצחניות? לצורך הדיון אני מוכן להסכים שנפשו של באך היתה טהורה וזכה כשחיבר את יצירותיו. אני מקווה רק שברור לך שהעובדה הזאת לא קובעת שום דבר ביחס ליצירה עצמה, 300 שנה אחרי שחוברה, ובוודאי לא שמה "המלצות מפורשות" בפיה.

    "והיא פועלת לפחות עלי כך". מה שנותר זה מה שהתחלנו בו – התחושה האישית של דרור ושל עומאר אסד. אני מכבד את התחושות האלה, אבל לא מתרשם מהניסיון להעניק להן תוקף כולל ומחייב ("משוכנע לגמרי", "ידיעה ודאית", וכיוב').

    1. אני מסכים שאין לזה תוקף כולל, מחייב ודאי שלא.
      אני רק אומר שאני מאמין שאמנות ומוזיקה במיוחד הם גם ניסיון לתיקון העולם. אולי ניסיון שמרוב כישלונות כבר קשה להאמין ברצינותו ובסיכוייו.
      תודה

  5. ספר גדול. קראתי באנגלית. שילוב בין זבאלד, קלוד סימון הגדול ומאלאפרטה (קאפוט) בתיאורי השפעת המלחמה על הגיבור (סוג של הלם קרב) בפרט והתרבות בכלל, אבל הרבה יותר ישיר, פחות אירוני ויותר פשוט לקריאה: במובן הזה כמו ג'ונתן ליטל, רק בלי השטחיות.

  6. עדכון: מבחינה ספרותית הספר מרשים מאוד ולא מאבד מכוחו, אבל בשלב כלשהו אחרי האמצע הנחתי אותו בצד מחמת מנת יתר של אלימות מן הסוג המזוויע ביותר, ובכמויות שהן אולי מוצדקות מבחינת הנאמנות ההיסטורית אבל בלתי נסבלות מבחינת יכולת הקריאה שלי.

סגור לתגובות.