מה מצחיק בדיבוב המצחיק?

בחודשים האחרונים שוטפת את האינטרנט בישראל תופעת ה"דיבוב המצחיק". יש כבר כמה עשרות סרטונים כאלה, רובם מוצלחים למדי. הרעיון פשוט: על תוכנית דת אמריקאית מולבש טקסט בעברית. ליתר דיוק, הקול של תכנית הדת מושתק, ובמקומו נשמע קול בעברית. הכוהנת הגדולה של הדיבוב היא "תפרחת", שהיא השם שזכתה לו ג'ויס מאייר, בעלת אימפריה של ייעוץ רוחני-נוצרי (בארה"ב ראיתי מדף שלם מספריה, והיו בו לפחות 25 כותרים). לצדה צמחו מטיפים נוספים, כדוגמת "לסטר":

משפחתי צופה בקטעים אלו על בסיס קבוע, וחשבתי לנסות להבין מה מצחיק בדיבוב. עצם הצירוף "דיבוב מצחיק" טומן בחובו את התשובה. דיבוב מוגדר כנאמנות למקור. הרעיון הוא ליצור "תרגום פלוס", כלומר תרגום שמתיימר לא רק לעמוד לצד המקור, אלא להיכנס ממש לפיו של הדובר. דיבוב מוצלח יתאים בין תנועת השפתיים של הדובר בשפה זרה ובין הקול בשפת היעד, וכך ייווצר הרושם כי השחקן הוא דובר של שפת היעד – כאילו ארנולד שוורצנגר דובר רוסית. יש מעין הרואיות מטפיזית במעשה הדיבוב, שמתיימר להפוך כל אדם לדובר של כל שפה, ולבטל את גזרת מגדל בבל, כביכול. כישלון היומרה המטפיזית הזאת (בדיבוב לא מקצועי) הוא קומי, על אחת כמה וכמה כשהכישלון מודגש, כמו בסרטוני הדיבוב המצחיק, או באפיזודה של מתרגם שפת הסימנים מלפני מספר חודשים.

יוצרי הדיבובים המצחיקים מנצלים בדיוק את זה. כלומר, את הציפייה להתאמה ולנאמנות למקור. הדיבוב המצחיק הוא בדיוק פרודיה על רעיון הנאמנות למקור. הם פועלים בְּז'אנר של נאמנות, מכריזים על פעולתם כ"דיבוב", אך בפועל "בוגדים" במקור. הפער בין הז'אנר (תרגום פלוס) לביצוע (אין כל קשר בין הדיבוב למקור) יוצר סוגים שונים של פערים מצחיקים. מדוע?

הנרי ברגסון כתב כי "העמידות, המחוות והתנועות של גוף האדם מצחיקים כאשר הגוף מזכיר לנו מכניקה פשוטה" ("הצחוק", הוצאת ראובן מס, תרגום יעקב לוי. התרגום שונה). הדיבוב המצחיק הופך את הגוף האנושי למנותק מה"לוגוס", מהדיבור שלו. כלומר הוא מציג אנשים שמדבר מתוכם "שד", או "דיבוק" בלי קשר לרצונם. הגוף בדיבוב המצחיק הופך לכלי שאפשר לצקת בו כל תוכן, כמו מכונית שנוסעת על כל סוגי הדלק. כמו בהרבה תופעות מצחיקות (וברגסון עצמו עומד על כך), הקומי הוא רגע מאיים שאנו בוחרים שלא לתפוס אותו ככזה. למשל, כשטום מטמין דינמיט באוזניים של ג'רי אנו עשויים לצחוק ממשהו סדיסטי לגמרי מפני שאנו משעים את השיפוט המוסרי לרגע.

סדיזם דומה יש בדיבובים המצחיקים. אין כאן חומר נפץ שנתחב לתוך אוזני הדמויות, אלא ממש נפש אחרת, כלומר מעשה שהוא חמור לא פחות. קל לדמיין את הזוועה שבדיבוב המצחיק אם נחשוב כי אנו הם הדוברים, ומישהו יוכל להכניס קול אחר לפינו. יש בכך מן הסיוט. ומצד שני, הדיבוב הזה חושף תופעה נורמטיבית לגמרי, ולכן מאיימת עוד יותר: הרי קולנו באמת מכיל קולות אחרים, הן באוצר המילים, הן בסגנון ובטון. בחטין כתב, ודבריו כוונו לשבח סגנונו של דוסטוייבסקי, כי אצלו "יש רק דיבור-פניה, דיבור הנוגע דיאלוגית בדיבור אחר" (סוגיות הפואטיקה של דוסטוייבסקי, תרגום מרים בוסגנג). דוגמה פשוט היא ההכרה כי דיבורנו מושפע מדיבור הורינו, כלומר במובן מסוים אנו מדובבים אותם. דבר זה מעיב על תפיסתנו העצמית והנפרדת כביכול, ולכן אנו נוטים להדחיקו. כמובן, שיש בקולנו הרבה יותר קולות מאשר קולות הורינו, אבל אנו חושבים על "קול מובחן" או "אישי", הן בחיי היומיום והן בהקשר של סגנון ספרותי.

הסיבה שאנו לא תופסים את הדיבוב המצחיק כהתעללות נובעת, אני חושב, מההקשר המסוים של הדיבובים, והוא הקשר של הטפה דתית. אנו מוכנים לקבל ברצון את ההתעללות הזאת מפני שהיא מופנית כלפי אנשים שאנו חושבים שהם מתנשאים עלינו, שאומרים לנו "מה נכון". במילים אחרות, המטיפים רוצים להשפיע על דיבורנו ועל מחשבותינו, ולומר לנו איך לדבר ואיך לחשוב (או, בפרודיות על תוכניות המזון: מה לאכול או מה לקרוא); הדיבוב המצחיק עונה להם באותה מטבע, משיב להם כגמולם : הדיבוב המצחיק אומר, כביכול: אתם, שרציתם לעצב את דיבורנו כרצונכם, תיענשו בכך שאנו נעצב את דיבורכם כרצוננו.

והרי הסיפור הנ"ל על הבואָש ו"מנדרינת העל" אינו אלא פרודיה על סיפורי התגלות דתית, של שליח מסתורי המגיע באישון לילה לבשר בשורה דתית – מלאך (בשורת לידת יצחק, הבשורה למרים, הבשורה להורי שמשון ועוד). כלומר, הדיבוב, לפחות בסרטון זה, לא מתנגד לז'אנר הדתי על ידי ביטולו, אלא על ידי חיקויו, על ידי דיבור בלשונו-הוא: הפרודיה על רעיון הנאמנות למקור היא עקרונית כאן, מפני ש"נאמנות למקור" היא לב הדוגמטיות הדתית, והסרטון הזה מראה לאן נאמנות כזאת יכולה להוביל ואיך היא נראית: סיפור מופרך שאנשים מריעים לו ומהנהנים לעומתו ברצינות תהומית.

המטיף צריך, בסופו של דבר, לחכות "שיחלצו אותו המדריכים", וגם זאת מעין פרודיה על נס דתי, שהרי מדריכים לא היו ולא נזכרו כלל בסיפור הביקור הלילי של המלאך שבא לבקרו ונמלט בחסות החשכה ללא שבישר דבר – רק הותיר אחריו שובל של צחנה.

 

7 מחשבות על “מה מצחיק בדיבוב המצחיק?

  1. למה משהו מצחיק אותנו זאת שאלה קשה מאוד. מה מצחיק בדיבוב משיק למה מצחיק אותנו באופן כללי. בהרבה מאוד מקרים הומור מצחיק אותנו כשיש איזשהי הזרה למצב מוכר. כלומר לוקחים מצב מוכר ומסתכלים עליו בזוית שונה. לדוגמא ציוצי טוויטר פופלרים לוקחים ביטוי מוכר ומשתמשים בפשט וכך מגחיכים את הביטוי המקורי ונותנים לו משמעות אחרת\אבסורדית (יש מאות דוגמאות כאלו). אבל הבדיחה תעבוד רק אם יהיה את העוגן המוכר לנו שמואר בצורה שונה. למה זה מצחיק אותנו אין לי מושג. אם חושבים על זה בצורה רציונלית זה לא ממש ברור.

  2. אף פעם לא חשבתי על ממד האימה שבדיבוב. מרתק.
    נראה לי שחלק מההגכחה נובעת גם, לצערי, מהמבטא המזרחי, אבל זה בלי קשר למה שכתבת.

  3. זה רק קצה הקרחון, ומה עם ז'אנר הפרודיות של הכתוביות על היטלר?

  4. ברגסון כתב שצחוק הוא סנקציה חברתית כנגד התנהגות בלתי גמישה. חוסר הגמישות הוא הנסיון הנואל שלנו להיראות חזקים מכפי שאנחנו, להסתיק את אנושיותנו השברירית. לכן, למשל, מצחיק יותר לראות איש חשוב מחליק על בננה מאשר ליצן. כשהאיש החשוב מחליק, אנושיותו נחשפת והמסכה רבת החשיבות שחבש על פניו קודם לכן מתגלה כשקר, כהתנהגות בלתי גמישה. באותו אופן הדיבוב חושף את המסכה רבת החשיבות של המטיפים. במקרה של היטלר זה חושף גם את מסכתו של היטלר אבל גם את מסכתם של יוצרי הסרט שמנסים לשוות להיטלר איזו אנושיות רעועה כזו, יעני "להראות את האדם שבתוך המפלצת", והדיבוב שלו על עניינים לא חשובים כמו חניה וכו' רק מקצין את זה יותר.

סגור לתגובות.